בפסק דין המהווה הנחיה חשובה למוסד הבוררות, קבע בית המשפט העליון כי גם כאשר בוררים חורגים מסמכותם בחלק מפסק הדין, אין לבטלו כליל אם ניתן להפריד בין החלקים. בית המשפט החזיר על כנו פטור מתשלום דמי שכירות שניתן לשוכר בטענת "מכת מדינה" בשל מגפת הקורונה, אך ביטל את החלטת הבוררים לחייב את המשכיר בתשלום עבור ציוד שנותר בדירה.

פסק דין עקרוני שניתן בבית המשפט העליון ב-13 בינואר 2025, על ידי הרכב בראשות השופט דוד מינץ, שם סוף לסאגה משפטית מורכבת שהחלה עם פרוץ מגפת הקורונה. בית המשפט קיבל באופן חלקי את ערעורו של שוכר דירה בירושלים, והשיב על כנה את הקביעה בפסק בוררות אשר פטרה אותו מתשלום דמי שכירות למשכיר, אך הותיר על כנו את ביטול החיוב שהוטל על המשכיר לשלם לשוכר עבור מיטלטלין שהושארו בנכס.

הפרשה החלה בספטמבר 2019, כאשר משה אליעזר ספרין שכר דירה מאהרון וולק ברחוב אושה בירושלים, תמורת 15,000 ש"ח לחודש. מטרת השכירות הייתה עסקית – השכרת הדירה לתיירים. העסק פעל כסדרו עד לחודש מרץ 2020, אז עצרה מגפת הקורונה את ענף התיירות כליל. בעקבות כך, הפסיק ספרין לשלם את דמי השכירות במלואם והעביר תשלומים חלקיים בלבד.

לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, הם פנו להליך בוררות בבית דין רבני פרטי לממונות, "בית דין צדקה ומשפט". במהלך הדיון, העלה ספרין את סוגיית המיטלטלין שהשאיר בדירה, והעריך את שוויים בכ-45,000 ש"ח. הוא הציע כי סכום זה יקוזז מחוב דמי השכירות שלו. וולק, המשכיר, הסכים כי שווי הציוד יקוזז "מהחוב", והצדדים הסמיכו את בית הדין לערוך שמאות לנכסים.

בפסק בוררות חלקי מיום 7 באוקטובר 2020, הפתיע בית הדין בקביעה דרמטית: הפגיעה בענף התיירות עקב המגפה נחשבת ל"מכת מדינה", ולפיכך השוכר, ספרין, פטור לחלוטין מתשלום כל חוב למשכיר, וולק. בפסק בוררות סופי שניתן כחודשיים לאחר מכן, ולאחר ביקור בנכס, קבע בית הדין כי שווי המיטלטלין שהשאיר ספרין עומד על 29,533 ש"ח, ועל וולק לשלם סכום זה לספרין.

מכאן, עבר הסכסוך לערכאות המשפטיות. וולק הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות לבית משפט השלום בירושלים. טענתו המרכזית הייתה שהבוררים חרגו מסמכותם. הוא טען שהסכים לקיזוז שווי הציוד מחוב קיים, אך מכיוון שהבוררים קבעו שאין כלל חוב, לא הייתה להם כל סמכות להפוך את הקיזוז לחיוב עצמאי נגדו. בית משפט השלום דחה את הבקשה ואישר את פסק הבוררות, בקובעו כי סמכות הבוררים הייתה רחבה וכי טענת המשכיר אינה הגיונית.

וולק לא ויתר וערער לבית המשפט המחוזי. ערכאה זו קיבלה את טענותיו במלואן. בית המשפט המחוזי קבע כי הבוררים אכן חרגו מסמכותם באופן מובהק כאשר חייבו את וולק בתשלום סכום כסף שלא נתבע כלל. המחוזי קבע כי הסכמתו של וולק הייתה לקיזוז בלבד, וכשאין חוב – אין קיזוז. בעקבות קביעה זו, ביטל בית המשפט המחוזי את פסק הבוררות כולו.

על פסיקה זו הגיש ספרין בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהובילה לפסק הדין הנוכחי. השופט דוד מינץ, בהסכמת השופטים יוסף אלרון וגילה כנפי-שטייניץ, קיבל את הערעור באופן חלקי והתמקד בסוגיה עקרונית אחת: היקף הביטול של פסק בוררות פגום.

השופט מינץ קבע כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ביטל את פסק הבוררות בשלמותו. הוא ביסס את החלטתו על סעיף 26(ב) לחוק הבוררות, הקובע כי "לא יבטל בית המשפט את פסק הבוררות כולו, אם ניתן לבטלו בחלקו". הוראה זו, כך הסביר השופט, מנחה את בית המשפט להעדיף ביטול חלקי על פני ביטול מלא, במטרה להגן על חיוניות ויעילות מוסד הבוררות.

לגופו של עניין, פסק השופט מינץ כי ניתן וצריך היה להפריד בין שני חלקי פסק הבוררות. החלק הראשון, שקבע כי ספרין פטור מתשלום דמי שכירות, היה בסמכות הבוררים, ולא נטענה כל טענה לחריגה מסמכות לגביו. החלק השני, שחייב את וולק בתשלום עבור המיטלטלין, הוא החלק שבו חרגו הבוררים מסמכותם. מכיוון שניתן להפריד בין הסוגיות, היה על בית המשפט המחוזי לבטל רק את החלק הבעייתי.

בהתאם לכך, פסק בית המשפט העליון כי החלטת הבוררים לפטור את ספרין מתשלום למשיב תעמוד על כנה. עם זאת, החלטתם לחייב את וולק בתשלום של 29,533 ש"ח בגין המיטלטלין – בטלה. התוצאה הסופית היא שספרין אינו חב דבר לוולק, אך גם אינו זכאי לקבל ממנו תשלום כלשהו.

רע"א 18749-09-24