קרב ירושה במושב מירון: העליון קבע כי זכויות בנכס ניתנות להורשה ודחה ערעור על פסק דין מחוזי
פסק הדין שם סוף לסכסוך רב-שנים בין יורשות, וקבע כי נכס שהוחזק על ידי קרוב משפחתן במשך עשרות שנים הוא 'משק עזר' בר-הורשה, ולא 'בית מקצועי' שזכויותיו פוקעות עם מות המחזיק. כתוצאה מכך, הסכם מכר שנחתם עם אחד היורשים בוטל.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, שם סוף לסכסוך משפטי ומשפחתי מורכב ורב-שנים סביב זכויות בנכס במושב מירון. בפסק דין שניתן ביום 3 באוגוסט 2025 , דחה הרכב השופטים בראשות השופטת גילה כנפי-שטייניץ את ערעורם של יצחק ומרים מילר , ואימץ את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בנצרת. בכך נקבע סופית כי למשיבה, יהודית גרוסמן, הזכות לשליש מהזכויות שהיו לקרוב משפחתה המנוח, יעקב גליק ז"ל, בנכס המדובר.
תחילתה של הפרשה בנכס מקרקעין הידוע כמגרש 51 במושב מירון. בנכס זה התגורר המנוח, יעקב גליק, החל משנת 1962 ועד לפטירתו בשנת 1996. שנתיים לפני מותו, בשנת 1994, ערך המנוח צוואה בה הוריש את כל זכויותיו בנכס לאחותו, לאה ויסהוז ז"ל. לאחר פטירתו של גליק, הצוואה קוימה. המנוחה, לאה ויסהוז, הלכה לעולמה בשנת 2006, ובצוואתה הורישה את כל עיזבונה בחלקים שווים לשלוש בנותיה: מרים מילר (המערערת 2), יהודית גרוסמן (המשיבה 1) וזהבה שחורי (המשיבה 2).
נקודת המפנה בסכסוך התרחשה לאחר מותה של האם, כאשר אגודת מושב מירון, במסגרת הסדר חובות, החלה לממש נכסים שהוגדרו על ידה כ'בתים מקצועיים'. נאמנים מטעם האגודה פנו למשפחת המנוח, תיארו את הנכס ככזה השייך לאגודה ומוחזק על ידם שלא כדין, והציעו להם לרכוש את הזכויות בו. בעקבות פנייה זו, בנה של אחת היורשות, יצחק מילר (המערער 1), חתם ביום 5 באפריל 2006 על הסכם לרכישת הזכויות בנכס ישירות מהאגודה.
מהלך זה הוביל את היורשת יהודית גרוסמן להגיש בשנת 2016 תביעה לבית המשפט המחוזי. בתביעתה, עתרה גרוסמן לקבלת סעד הצהרתי לפיו היא זכאית, מכוח ירושתה מאימה, לשליש מהזכויות בנכס, וכן ביקשה להורות על ביטול הסכם המכר שנחתם בין מילר לאגודת המושב.
השאלה המשפטית המרכזית שעמדה בלב המחלוקת הייתה סיווגו של הנכס ומעמדו של המנוח. גרוסמן טענה כי הנכס היה 'משק עזר' שנמסר למנוח כמתיישב חקלאי, ועל כן, בהתאם ל"הסכם המשולש" (שבין האגודה, הסוכנות היהודית ורמ"י), זכויותיו היו בנות-הורשה. מנגד, טענו המערערים, משפחת מילר, כי הנכס הוא 'בית מקצועי' השייך לאגודה. לשיטתם, למנוח ניתנה רשות שימוש אישית בלבד, אשר פקעה עם מותו, ולכן הנכס חזר לאגודה שהייתה רשאית למכור אותו. כמו כן, הם טענו להתיישנות התביעה בחלוף 7 שנים.
התיק עבר מספר גלגולים. בפסק דין ראשון משנת 2019, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה בשל התיישנות. אולם, ערעור לבית המשפט העליון התקבל, והתיק הוחזר לדיון מחודש במחוזי להכרעה בכלל הטענות.
בפסק הדין השני, שעליו הוגש הערעור הנוכחי, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדתה של גרוסמן. הוא קבע, על סמך ראיות כגון מסמכי הסוכנות היהודית שהתייחסו למנוח כ"מועמד להתיישבות חקלאית" ועיסוקו בחקלאות, כי הנכס הוא אכן 'משק עזר'. נקבע כי מעמדו של המנוח היה "מתיישב", וזכויותיו ככזה, לפי ההסכם המשולש, כללו את הזכות להוריש את משק העזר. בהתאם, נדחתה טענת ההתיישנות, ונקבע כי מכיוון שמדובר בתביעה לזכות במקרקעין מוסדרים, תקופת ההתיישנות היא 25 שנים, שטרם חלפו. בית המשפט הורה על ביטול הסכם המכר והצהיר על זכאותה של גרוסמן לשליש מהזכויות שהיו למנוח בנכס.
בערעורם לבית המשפט העליון, תקפו המערערים פעם נוספת את הקביעות המרכזיות: סיווג הנכס כ'משק עזר' ותקופת ההתיישנות.
השופטת גילה כנפי-שטייניץ, שכתבה את פסק הדין בהסכמת השופטים דפנה ברק-ארז ועופר גרוסקופף, קבעה כי אין מקום להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי. היא הדגישה כי ההכרעה בשאלה האם הזכויות בנות הורשה נגזרת ישירות מקביעת מעמד הנכס. פסק הדין אף הזכיר את ההבדל המהותי בפסיקה: 'בית מקצועי' הוקצה לבעלי מקצוע לא-חקלאיים (כמו רופא או מורה) וזכות השימוש בו הייתה אישית ולא ניתנת להורשה, בעוד 'משק עזר' שימש גם לחקלאות וזכויותיו היו עבירות וניתנות להורשה.
השופטת ציינה כי קביעת המחוזי מבוססת היטב על הראיות. עוד הוסיפה הערה משמעותית, לפיה אגודת מירון, שמכרה את הנכס למערער 1 בטענה כי הוא 'בית מקצועי' השייך לה, בחרה שלא להתגונן בתביעה ולא להופיע להליכים, ובחירתה זו "מדברת בעד עצמה". גם טענת ההתיישנות נדחתה סופית, תוך אישור כי ההלכה קובעת שתביעה לאכיפת זכות במקרקעין מוסדרים מתיישנת לאחר 25 שנים.
בסופו של דבר, הערעור נדחה, והמערערים חויבו לשאת בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח.
ע"א 2628/23
