בית המשפט קבע: מכירת בית בין אחים נועדה להברחת נכסים מנושים
השופט אביגדור דורות קיבל את עמדת הנאמן והממונה על חדלות פירעון וקבע כי עסקה בה הועבר בית בשבות רחל בין שני אחים הייתה "עסקה למראית עין". זאת, לאחר ש-82% מהתמורה לא שולמה כלל. בית המשפט חייב את האח הרוכש לשלם לקופת הפירוק של חברת אחיו סך של 370,000 שקלים, ואם לא יעשה כן – הנכס ימומש.
בפסק דין תקדימי ומנומק, שניתן ביום 9 בספטמבר 2025, חשף בית המשפט המחוזי בירושלים מסכת פעולות שנועדה, על פי קביעתו, להבריח נכס מקרקעין מידי נושיה של חברה שקרסה. השופט אביגדור דורות קבע כי הסכם למכירת בית ביישוב שבות רחל, שנחתם בין אהרן פנחס רבין לבין אחיו מיכאל רבינוביץ', היה חוזה פיקטיבי. זאת, בהתבסס על דוקטרינת "אותות המרמה", המאפשרת לבית המשפט לבחון נסיבות מחשידות סביב עסקה כדי להתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים.
תחילתה של הפרשה בחברת "יש-פון בע"מ", שעסקה בייבוא ומכירת מכשירי סלולר והפעילה רשת של שלוש חנויות בירושלים. החברה, שהוקמה באוקטובר 2014, הייתה בבעלותו ובניהולו הבלעדיים של אהרן רבין. פעילותה העסקית של החברה הייתה קצרה, ולאחר כשנה בלבד היא הפסיקה לפעול, כשהיא מותירה אחריה חובות שהצטברו לסך של למעלה ממיליון שקלים. במקביל לקריסת החברה, נקלע גם רבין עצמו לקשיים כלכליים, ובשנת 2016 החל בהליך פשיטת רגל אישי, שהסתיים במאי 2018 לאחר שקיבל הפטר חלוט.
בלב הפרשה עומד בית ביישוב שבות רחל. בדצמבר 2015, כחודש לאחר שנפתח תיק ההוצאה לפועל הראשון נגד חברת "יש-פון", רכש אהרן רבין את הבית בסכום של 388,000 שקלים. המימון המלא לרכישה הגיע מאביו, יוסף רבין, ובאותו היום נחתם בין האב לבנו הסכם הלוואה ונרשם משכון על הנכס לטובת האב. הנאמן, עו"ד רועי רחמים, טען כי מהלך זה נועד להגן על הנכס מפני נושי החברה העתידיים.
השלב השני והמכריע בפרשה התרחש ביוני 2018, זמן קצר לאחר שאהרן קיבל הפטר מהתחייבויותיו האישיות. או אז, נחתם הסכם מכר במסגרתו מכר אהרן את הבית לאחיו, מיכאל, תמורת 450,000 שקלים. על פי ההסכם, התשלום הראשון בסך 80,000 שקלים היה הסכום ששילם מיכאל כחודשיים קודם לכן כדי לסגור את תיק פשיטת הרגל של אהרן. היתרה, בסך 370,000 שקלים, שהיוותה כ-82% מהתמורה, הייתה אמורה להיות משולמת במועד מאוחר יותר – אך מעולם לא שולמה.
הנאמן, עו"ד רועי רחמים, שמונה לחברה לאחר שהגישה בקשת פירוק באוגוסט 2020, הגיש בקשה לבית המשפט לביטול עסקת המכר. בבקשתו פירט הנאמן עשרה "אותות מרמה" – סימנים מחשידים המעידים על כך שהעסקה לא הייתה אמיתית ונועדה להברחת הנכס. בין היתר, הצביע הנאמן על כך שהעסקה בוצעה בין בני משפחה קרובים, שהתמורה המרכזית לא שולמה, שהתשלום הראשון "יוחס" בדיעבד לעסקה, ושההסכם כולו נחתם על רקע חובותיו הכבדים של אהרן והחשש מתביעות אישיות נגדו.
מנגד, טענו האחים, כי מדובר בעסקה לגיטימית ושקופה. לטענתם, האב יוסף הוא שמימן את כל המהלכים, והעברת החוב הפנימית במשפחה הייתה הדרך לסייע לאהרן לצאת מהמשבר הכלכלי ולסייע למיכאל לרכוש בית. עוד נטען כי מיכאל מתגורר בבית מאז 2019, נוהג בו מנהג בעלים, משלם את כל המיסים והחשבונות ואף השקיע בשיפוצו.
לאחר שבחן את העדויות והראיות, קיבל השופט דורות את עמדת הנאמן, שזכתה לתמיכת הממונה על חדלות הפירעון. השופט קבע כי עלה בידי הנאמן להצביע על מרבית "אותות המרמה" שטען להם. "בנסיבות אלה, שבהן מיכאל לא שילם את מרבית התמורה עבור הבית, עלה בידי הנאמן להראות כי מדובר באות של מרמה", כתב השופט בפסק הדין. הוא הוסיף כי "לא שוכנעתי כי מדובר היה בהסכם הלוואה אותנטי… נדמה כי יוסף לא ראה בהתנהלותו לטובת בנו אהרון, כהתנהלות המאפיינת יחסי מלווה-לווה".
השופט קבע כי תנאי סעיף 220 לחוק חדלות פירעון, המאפשר ביטול פעולה הגורעת נכסים מקופת נושים, התקיימו במלואם. הפעולה נעשתה בתמורה שאינה הולמת, לטובת קרוב משפחה בתוך פרק הזמן הקבוע בחוק, ובזמן שהחברה הייתה חדלת פירעון.
בסופו של דבר, במקום לבטל את הרישום ולהשיב את הבית לבעלות אהרן, אימץ השופט דורות את המלצת הממונה וקבע סעד מעשי. הוא הורה למיכאל לשלם לקופת הפירוק של חברת "יש-פון" את יתרת התמורה שלא שולמה – סך של 370,000 שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. ככל שהסכום לא ישולם בתוך 60 יום מדרישת הנאמן, יהיה רשאי הנאמן לממש את הבית ולמכור אותו לכל המרבה במחיר, כדי לפרוע את חובות החברה. בנוסף, חויב מיכאל בהוצאות הנאמן בסך 15,000 שקלים.
חדל"ת 18617-08-20
