בית המשפט המחוזי בירושלים דחה ערעור של משפחה מסילוואן והורה על פינוי ביתה
בפסיקה החותמת סאגה משפטית ארוכת שנים, דחה בית המשפט את כל טענותיה של משפחת בוצבוץ, לרבות טענות להתיישנות ובעלות, וקיבל את ערעור נאמני הקדש בנבנישתי בנוגע לסעד הריסה שניתן בערכאה קודמת. המשפחה חויבה לפנות את הנכס עד סוף שנת 2025.
בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים, פסק (8 בספטמבר 2025) בסכסוך מקרקעין מורכב ורב שנים בכפר סילוואן שבמזרח ירושלים. בפסק דין מנומק, דחה הרכב השופטים בראשות סגן הנשיא רם וינוגרד, והשופטות שושנה ליבוביץ ותמר בר-אשר, את ערעורה של משפחת בוצבוץ על פסק דין קודם של בית משפט השלום, שהורה על סילוק ידה מבית מגורים בן שלוש קומות אותו בנתה על קרקע שבבעלות "הקדש בנבנישתי". במקביל, קיבל בית המשפט את ערעור נאמני ההקדש, וביטל הוראה חריגה של הערכאה הקודמת שאפשרה למשפחה להרוס את המבנה במידה ולא תושג הסכמה על פיצוי.
ההליך המשפטי המדובר הוא חוליה נוספת בשורה ארוכה של הליכים משפטיים העוסקים במקרקעין הידועים כגוש שומה 29986 חלקות 95 ו-96. קרקעות אלו נרכשו בשלהי המאה ה-19 על ידי עולי תימן, והבתים בשכונה נבנו על ידם בין השנים 1884 ל-1898. המקרקעין נכללו בנכסי "הקדש בנבנישתי", שנוסד בשנת 1899. בעקבות מאורעות הדמים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, נאלצו התושבים היהודים לעזוב את המקום, ונאמני ההקדש השכירו את הנכסים לאדם בשם ג'לאג'ל על מנת שישמור עליהם. לימים, התברר כי ג'לאג'ל, שהיה חסר סמכות לכך, ביצע עסקאות בנכסים. משפחת בוצבוץ, המיוצגת על ידי עו"ד יזיד קעואר, טענה כי מורישם רכש את הזכויות בנכס מאותו ג'לאג'ל.
במסגרת ערעורם, העלו בני המשפחה שורה ארוכה של טענות נגד פסיקת בית משפט השלום. הם טענו כי הנכס לא זוהה כראוי , חלקו על סיווג הקרקע כ"מולכ" (בעלות פרטית) וטענו כי מדובר בקרקע "מירי" (אדמת מדינה) שלא ניתן היה להקדישה. עוד טענו להתיישנות עילת התביעה , לקיומה של "רשות בלתי הדירה" להחזיק בנכס לאור השנים הרבות שחלפו , ולזכויות מכוח בנייה ונטיעה במקרקעי הזולת. בנוסף, מחו על גובה הוצאות המשפט שהושתו עליהם, בסך 50,000 שקלים.
הרכב השופטים דחה את כל טענות המשפחה אחת לאחת, תוך שהוא מציין כי רובן ככולן כבר נדונו והוכרעו בעבר על ידי ערכאות שונות, לרבות בית המשפט העליון, בהליכים הנוגעים לאותם מקרקעין. בנוגע לזיהוי הנכס, קבע בית המשפט כי טענה זו נחסמת בשל "מעשה בית דין" הנובע מפסיקת בג"ץ בעניין סרחאן, שם היו חלק מהמערערים צד להליך. גם הטענה לגבי סיווג המקרקעין נדחתה, ונקבע כי גם אם בעבר סווגה הקרקע כ"מירי", היא הפכה ל"מולכ" בהתאם לחוק הירדני, ועל כן ההקדש היה תקף.
באשר לטענת ההתיישנות, אימץ בית המשפט את קביעת הערכאה הקודמת לפיה דין הטענה להידחות הן מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוסק בהשעיית המירוץ, והן מכוח סעיף 113(ב) לחוק המקרקעין, הקובע כי אין התיישנות במקרקעי ציבור. בית המשפט הדגיש כי הכרעת הרוב בבית המשפט העליון ב"הלכת דוויק" קבעה את תחולת הסעיף על מקרקעין אלו, ודחה את ניסיונם של המערערים להישען על דעת המיעוט באותו פסק דין. גם הטענות בדבר רשות בלתי הדירה וזכויות מכוח בנייה נדחו, בין היתר מהטעם שלא ניתן לרכוש זכויות מסוג זה ב"מקרקעי ציבור".
מנגד, קיבל בית המשפט את ערעורם של נאמני ההקדש אשר כוון נגד החלטת בית משפט השלום לקבוע כי "ככל שלא תושג הסכמה בדבר גובה הפיצוי, רשאים (המערערים) להרוס אותו כולו או חלקו". נאמני ההקדש טענו כי סעד זה ניתן ביוזמת בית המשפט, מבלי שהתבקש, וחורג מכתב התביעה שעסק בסילוק יד בלבד. בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה, קבע כי אכן מדובר בסעד שחרג ממה שהתבקש, וביטל את ההוראה.
בסופו של פסק הדין, חויבה משפחת בוצבוץ לפנות את הנכס עד ליום 31 בדצמבר 2025. בנוסף, חויבה המשפחה בהוצאות נאמני ההקדש בסך 20,000 שקלים בגין דחיית ערעורם, וב-10,000 שקלים נוספים בגין קבלת ערעור ההקדש.
ע"א 63208-02-25, ע"א 36963-04-25
