תביעת המיליונים הפכה לאלפים: ניצחון חלקי לקבלן המשנה בפרויקט השפד"ן
בית המשפט המחוזי קיבל את תוקפו של "הסכם היפרדות" שלא נחתם, אך דחה את רוב תביעתה הכספית של חברת "כור מתכת" נגד הקבלן הראשי "שטאנג" בשל היעדר הוכחות. מתוך תביעה של 3.2 מיליון שקל, נפסקו לזכותה כ-181 אלף שקל בלבד. השופטת קבעה כי התנהגות הצדדים העידה על גמירות דעת להתקשר בהסכם, אך קיבלה רק חלק קטן מההוצאות שנטענו.
בפסק דין מפורט ומנומק שניתן ב-10 בספטמבר 2025, הכריעה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אירית קלמן ברום, בסכסוך כספי מורכב בין חברת "כור מתכת בע"מ" (התובעת) לבין חברת "שטאנג בניה והנדסה בע"מ" (הנתבעת), סביב עבודות תשתית בפרויקט טיהור שפכי גוש דן (השפד"ן). בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי בלבד, וחייב את שטאנג לשלם לכור סכום של 153,336 שקלים בתוספת מע"מ, המהווים כ-181 אלף שקלים – פחות מ-6% מהסכום המקורי שנתבע, שעמד על למעלה מ-3.2 מיליון שקלים.
הסאגה המשפטית החלה כאשר כור מתכת, ששימשה כקבלן משנה של שטאנג לביצוע עבודות התקנת צנרת במתקן "מעכלי בוצה" בשפד"ן, נקלעה לקשיים כלכליים ולבסוף נכנסה להליכי פירוק. התביעה, שהוגשה על ידי מפרקיה של כור, טענה כי שטאנג נותרה חייבת לה מיליוני שקלים עבור עבודות שבוצעו עד להפסקת ההתקשרות בין הצדדים במהלך שנת 2015.
במרכז המחלוקת עמדה שאלת תוקפו של "הסכם היפרדות" שגובש בין הצדדים אך מעולם לא נחתם רשמית. לטענת כור, הצדדים הגיעו להסכמות מחייבות, שבאו לידי ביטוי בהחלפת טיוטות, לפיהן כור תפסיק את עבודתה, תעביר את הפרויקט "as is" לידי שטאנג, ובתמורה שטאנג תשיב לה את מלוא הוצאותיה בפרויקט, ללא רכיב רווח. כור טענה כי פעלה על פי הסכם זה, פינתה את האתר, אך שטאנג התנערה מחובתה לשלם. סך הוצאותיה, לטענתה, עמד על כ-4.95 מיליון שקלים, ולאחר קיזוז 3.3 מיליון שקלים ששולמו לה, נותר חוב של כ-1.65 מיליון שקלים, אשר היווה את הבסיס לתביעתה העיקרית.
מנגד, שטאנג הציגה תמונה הפוכה לחלוטין. לטענתה, כור התנהלה באופן רשלני ולא מקצועי, גרמה לעיכובים קשים ולנזקים כבדים לפרויקט, וההיפרדות נכפתה עליה בשל הפרות יסודיות של ההסכם מצד כור. שטאנג כפרה בתוקפו של הסכם ההיפרדות, וטענה כי נותרו פערים מהותיים בין הטיוטות, בעיקר בסעיף התמורה. יתרה מכך, שטאנג טענה כי שילמה לכור תשלום יתר, כאשר היקף העבודות שבוצעו בפועל עמד על כ-2.5 מיליון שקלים בלבד, בעוד שכור קיבלה 3.3 מיליון שקלים. על בסיס זה, הגישה שטאנג טענת קיזוז בסך של למעלה מ-3.6 מיליון שקלים, שכללה פיצוי מוסכם בגין 283 ימי איחור ונזקים נוספים.
השופטת קלמן ברום קבעה כי על אף שהסכם ההיפרדות לא נחתם, הוא השתכלל לכדי חוזה מחייב. היא ביססה את קביעתה על בחינת התנהגות הצדדים, אשר העידה על "גמירת דעת" להתקשר בהסכם. "ניכר היה כי הצדדים ניהלו משא ומתן, החליפו טיוטות… והרושם הוא שחפצו בהתקשרות", כתבה השופטת. היא ציינה כי העובדה שכור עזבה את האתר ושטאנג מצידה השיבה לכור ערבות בנקאית בסך 1.8 מיליון שקלים, מחזקת את המסקנה שהצדדים ראו את ההסכם כמחייב. לפיכך, קבעה השופטת כי הדרישה של כור לתשלום על בסיס החזר הוצאותיה, ללא רווח, היא "דרישה הגיונית וברוח המוסכם בין הצדדים".
עם זאת, קביעה עקרונית זו לא סייעה לכור במישור המעשי. השלב השני והמכריע בפסק הדין היה בחינה פרטנית של ההוצאות שכור טענה להן. בשלב זה, התביעה התרסקה. השופטת מתחה ביקורת על התשתית הראייתית שהציגה כור, ובמיוחד על אמינות רישומיה החשבונאיים.
הדוגמה הבולטת ביותר לדחיית הטענות הייתה בסעיף כוח האדם. כור תבעה סכום של כ-926 אלף שקלים בגין שכר עובדיה בפרויקט, אך לא הציגה כל אסמכתא שתתמוך בדרישה זו – לא תלושי שכר, לא דוחות נוכחות ולא תיעוד אחר. "כור לא הציגה כל אסמכתא לדרישת התשלום בגין העסקת כח אדם זה ולא עיגנה את דרישתה בתשתית ראייתית מינימלית", קבעה השופטת, ודחתה את הרכיב הזה במלואו. באופן דומה, דחתה השופטת כמעט לחלוטין דרישה לתשלום של מעל 1.8 מיליון שקלים בגין "שינויים ותוספות", לאחר שקבעה שכור לא הוכיחה כי השינויים הללו אושרו על ידי שטאנג.
לאחר ניתוח מדוקדק של חשבוניות וראיות שהוצגו עבור כל קבלן משנה וספק, אישרה השופטת הוצאות בסך כולל של 3,453,336 שקלים בלבד. מאחר ששטאנג כבר שילמה 3,300,000 שקלים, היתרה לתשלום עמדה על 153,336 שקלים. במקביל, השופטת דחתה במלואה את טענת הקיזוז של שטאנג, וקבעה כי בעצם גיבוש הסכם ההיפרדות, ויתרה שטאנג על טענותיה הקודמות כלפי כור בנוגע לעיכובים ונזקים.
בסופו של דבר, פסק הדין מהווה תזכורת כפולה לעולם העסקי והמשפטי: ראשית, התנהגות הצדדים יכולה ליצור חוזה מחייב גם ללא חתימה פורמלית. שנית, ובאופן לא פחות חשוב, במשפט אזרחי, במיוחד בתביעות כספיות, "הנייר מנצח". ללא תיעוד מסודר, חשבונאי והנדסי, גם תביעה על סך מיליוני שקלים עלולה להסתיים בסכום זניח.
ת"א 18217-06-17
