בית המשפט הכריע: הבוררות בסכסוך הענק בפרויקט "יפו בשדרה" תהיה רחבה, ולא הליך ערעור מצומצם
השופטת יהודית שבח דחתה את ניסיונה של חברת אשטרום לצמצם את סמכויות הבורר מול היזמית "עם הפנים ליפו", וקבעה כי הבוררות לא תהיה "ערעור" על קביעות מומחה קודמות. כמו כן, נקבע כי היזמית תוכל לתבוע פיצוי מלא על איחורים, לרבות שיפוי על תשלומים לדיירים, אך רק בנושאים שכבר נדונו בעבר.
בוררות רבת-היקף בין ענקית הבנייה אשטרום הנדסה ובניה בע"מ לבין יזמית הנדל"ן עם הפנים ליפו נדל"ן בע"מ, בנוגע לפרויקט "יפו בשדרה" שכבר הושלם, תתנהל כהליך חדש ומלא ולא כערעור על החלטות קודמות. כך קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפסק דין מקיף שניתן ב-10 בספטמבר 2025 על ידי השופטת העמיתה יהודית שבח. פסיקה זו מהווה ניצחון משמעותי ליזמית, ודוחה את מרבית טענותיה של אשטרום.
הסכסוך, המתואר כ"מחלוקת רבת שנים", הוא ההליך הרביעי בין שתי החברות. במרכזו עומדות דרישותיה של אשטרום לתוספת תשלום בגין עבודות חריגות והתארכות הפרויקט, ומנגד, דרישתה של "עם הפנים ליפו" לפיצוי ושיפוי בגין איחורים במסירת הדירות.
מערכת ההסכמים המורכבת בין הצדדים כללה מנגנון יישוב סכסוכים תלת-שלבי. תחילה, מחלוקות הובאו בפני המהנדס יהושוע רפפורט, שמונה כמומחה הנדסי מוסכם. המומחה רפפורט הכריע בכ-178 סעיפי מחלוקת בשתי חוות דעת, ופסק לאשטרום תוספות תשלום בהיקף של כ-12 מיליון ש"ח. השלב הבא, על פי ההסכמים, הוא פנייה לבוררות במקרה שאחד הצדדים "יחלוק" על קביעות המומחה. בעקבות בקשת היזמית, מינה בית המשפט את השופט בדימוס דוד גלדשטיין כבורר שידון במחלוקות.
לאחר מינוי הבורר, פנתה אשטרום לבית המשפט בטענה כי סמכותו של הבורר גלדשטיין מוגבלת ביותר. טענתה המרכזית הייתה כי הבוררות צריכה להתנהל כהליך ערעור בלבד על החלטותיו של המומחה רפפורט, ולא כהליך "בראשית" בו נשמעות כל הראיות מחדש. אשטרום ביססה טענה זו על השימוש במונחים כמו "לערער" ו"לחלוק" בהסכמים השונים ובהחלטות שיפוטיות קודמות, וטענה כי זו הייתה כוונת הצדדים.
בנוסף, טענה אשטרום כי סמכות הבורר לדון ב"סוגיית האיחורים" מוגבלת. לשיטתה, היזמית "עם הפנים ליפו" יכולה להעלות טענות איחור רק כטענת הגנה כנגד 31 הסעיפים ("חריגים") הספציפיים שהועברו להכרעת הבורר, אך אינה רשאית להגיש תביעה עצמאית לפיצויים או לשיפוי בגין כספים ששילמה לדיירים עקב האיחורים.
השופטת שבח דחתה את שתי הטענות באופן נחרץ. באשר לטענת "הבורר כערכאת ערעור", קבעה השופטת כי לשון ההסכמים ברורה וחד-משמעית. היא ציינה שהצדדים ידעו להשתמש במונח "ערעור" כאשר התכוונו לכך, למשל בסעיף שהתיר ערעור על פסק הבורר לבית המשפט. פרשנותה של אשטרום, לפיה המונח "לחלוק" שקול ל"לערער", הוגדרה כ"מרחיקת לכת ומשוללת כל היגיון".
יתרה מכך, השופטת קבעה כי המומחה ההנדסי, רפפורט, כלל לא היה בורר. מעמדו כמומחה בלבד הודגש בהסכמים ואף בא כוחה הקודם של אשטרום הודה בכך בדיון קודם. מאחר שחוות דעתו אינן "פסק בוררות", לא ניתן כלל להגיש עליהן "ערעור בפני בורר" על פי חוק הבוררות. השופטת הוסיפה כי קבלת עמדת אשטרום הייתה יוצרת "ערעור כלאיים" – מנגנון ערעור היברידי שאינו מוכר בחוק ואינו חוקי, שכן הוא משלב באופן אסור בין ערעור בפני בורר לערעור עתידי בפני בית משפט.
גם טענתה השנייה של אשטרום, שניסתה להגביל את תביעת האיחורים של היזמית, נדחתה. השופטת שבח קבעה כי החלטת המינוי של הבורר התבססה על הסכמות הצדדים, וכי היזמית הבהירה באופן עקבי ועקשני שאינה מוותרת על תביעתה המלאה בגין איחורים, כולל שיפוי על פיצויים ששולמו לדיירים. אשטרום, מנגד, לא התנגדה לכך בזמן אמת, ולכן יש לפרש את החלטת המינוי ככזו המאפשרת ליזמית להגיש את תביעתה.
עם זאת, השופטת הציבה גבול חשוב לסמכות הבורר. היא קיבלה את עמדתה העקרונית של "עם הפנים ליפו" עצמה, כפי שהוצגה בכתב ההגנה שלה, לפיה הבוררות אינה "פתוחה לחלוטין כאילו לא היו הדברים מעולם". נקבע כי סמכותו של הבורר גלדשטיין תוגבל אך ורק לנושאים שנדונו בפני המומחה ההנדסי רפפורט והוכרעו על ידו בחוות הדעת. כלומר, היזמית רשאית לעתור לפיצוי ושיפוי מלא בגין איחורים, אך רק בהקשר לנושאים שכבר התבררו בשלב המומחה. נושאים חדשים שלא עלו קודם לכן, יישארו מחוץ למסגרת הבוררות.
בסיום פסק הדין, ציטטה השופטת פסק דין קודם שלה, והזכירה כי על הבורר "לנהלו ביעילות ובתכליתיות" ולמנוע "מהלכי סרק המאריכים את הדיון שלא לצורך". היא הביעה ביטחון כי הבורר גלדשטיין ינהל את ההליך בהתאם לגדר הסמכות שנקבעה.
ההחלטה מסיימת פרק נוסף בסכסוך הממושך, ומתווה את הדרך להמשך הליך הבוררות. אשטרום חויבה לשלם ליזמית הוצאות משפט בסך 35,000 ש"ח.
ת"א 69966-03-25
