בית המשפט ביטל "הסכם מתנה" לווילה בשווי מיליונים: "חוזה למראית עין"
לאחר 40 שנות שותפות עסקית ואישית, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי הסכם מסגרת להיפרדות בין איש העסקים דוד מיר ועורך דינו איתן גבע בטל, שכן רוב סעיפיו מעולם לא יצאו אל הפועל. כתוצאה מכך, בוטלה גם "מתנה" במסגרתה הייתה אמורה לעבור לבעלותו של עורך הדין וילה יוקרתית ברחוב יהודה בירושלים.
פסק דין דרמטי ומפורט, שניתן ביום 8 בספטמבר 2025 , שם סוף לסכסוך משפטי מורכב וטעון רגשית בין איש העסקים דוד מיר לבין מי שהיה עורך דינו ושותפו העסקי במשך כארבעה עשורים, עו"ד איתן גבע. בית המשפט המחוזי בירושלים , בפני כבוד השופט אריה רומנוב, קבע כי "הסכם מסגרת" שנחתם בין השניים בשנת 2009 במטרה להסדיר את היפרדותם העסקית, לא נכנס לתוקף, ועל כן יש לבטל את כל הפעולות שנעשו מכוחו, ובראשן העברת נכס מקרקעין יוקרתי לידי עו"ד גבע ומשפחתו.
הפרשה, שהתפרשה על פני תביעות ותביעות שכנגד, חשפה מערכת יחסים עסקית ואישית סבוכה שהחלה עוד בשנת 1966 והגיעה לקיצה המר בבתי המשפט.
ראשיתה של השותפות בשנות ה-60 המאוחרות, כאשר מיר, איש עסקים בתחום הקרקעות, רכש כ-800 דונם באזור שלימים יהפוך לשכונת הר חומה בירושלים. לצורך ניהול עסקיו, פנה מיר לעו"ד גבע, וזו הייתה תחילתה של מערכת יחסים בת 40 שנה. השניים הקימו מבנה תאגידי מורכב שכלל את חברת "מקור הנפקות וזכויות בע"מ" וחברה זרה בליכטנשטיין בשם "גרונר". באופן תמוה, ולפי פסק הדין, מעולם לא נערך בין השניים הסכם שכר טרחה מסודר או כל הסכם כתוב אחר שהסדיר את יחסיהם, למעט ההסכמים שעמדו בלב התביעות.
נקודת המחלוקת המרכזית נגעה לשיעור אחזקותיו של עו"ד גבע בחברה. בעוד מיר טען כי לגבע הייתה אופציה לרכוש 7.5% מהמניות , גבע טען לבעלות מלאה על 38% מהמניות. השופט רומנוב העדיף בעניין זה את גרסתו של מיר, תוך שהוא מסתמך על עדותו של רואה החשבון של החברה, יורם אברמזון, שטען כי שיעור ה-38% היה "רישום מלאכותי" שנוצר כדי להסדיר חוב של מיליוני שקלים של גבע לחברה.
נקודת השבר ביחסים הגיעה בשנת 2009, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה תביעת פיצויי הפקעה בסך מיליארדי שקלים שהגישה חברת מקור נגד המדינה בגין קרקעות הר חומה. אכזבה זו, כך נראה, הובילה את השניים להחליט על היפרדות. ב-22 בדצמבר 2009, חתמו הצדדים על "מסגרת הסכמית" שאמורה הייתה להסדיר את תנאי הפרידה.
"המסגרת ההסכמית" קבעה כי בתמורה לוויתורו של גבע על כל טענותיו, הוא יקבל סכום כולל של 13.5 מיליון ש"ח. סכום זה היה מורכב ממחיקת חוב בסך 5.2 מיליון ש"ח , תשלום נוסף, ובעיקר, העברת הבעלות בנכס מקרקעין ברחוב יהודה 32 בירושלים, ששוויו הוערך בהסכם ב-6.5 מיליון ש"ח.
לטענת מיר, הוא חתם על ההסכם תחת לחץ ומצוקה נפשית קשה לאחר הפסד התביעה, ותוך ניצול תלותו המוחלטת בעו"ד גבע. עוד טען כי ההסכם כולו היה מותנה בכך שהערעור שהוגש לבית המשפט העליון יתקבל – תנאי שלא התקיים. השופט רומנוב דחה את שתי הטענות הללו. הוא קבע כי מיר הוא "אדם אינטליגנטי… בעל ביטחון עצמי אשר יודע לעמוד על שלו" וכי ההסכם נחתם לאחר משא ומתן, מרצון חופשי. כמו כן, קבע השופט כי לשון ההסכם אינה תומכת בטענה שהיה תנאי מוקדם, אלא קובעת מנגנון לתוספת תשלום אם הערעור יתקבל.
עם זאת, פסק הדין נשען על סעיף 2 ב"מסגרת ההסכמית", אשר קבע במפורש כי "מערכת ההסכמים… איננה ניתנת לפיצול וההתקשרות בכל הסכם וקיומו מותנית בכך שכל שאר ההסכמים ייכרתו ויקוימו". בפועל, מתוך שישה הסכמים מפורטים שהיו אמורים להיחתם, רק הסכם השכירות של הנכס (שנמסר למגורי בתו וחתנו של גבע) והסכם המתנה נחתמו. מכיוון שיתר ההסכמים מעולם לא נחתמו, קבע השופט כי תנאי היסוד של המסגרת ההסכמית לא התקיים, ולכן היא מעולם לא נכנסה לתוקף.
בנוסף, בית המשפט מתח ביקורת נוקבת על האופן בו נוסחה העברת הנכס ברחוב יהודה. במקום הסכם מכר, כפי שנקבע במסגרת המקורית, הצדדים חתמו על "הסכם מתנה". השופט קבע כי לא הייתה זו מתנת חינם, אלא חלק מהתשלום לעו"ד גבע עבור עבודתו רבת השנים. מהעדויות עלה כי המהלך נועד לאפשר קבלת פטור ממס שבח. השופט הגדיר את הסכם המתנה כ"חוזה למראית עין שנחתם מטעמים פסולים" , אשר דינו בטלות בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים.
תוצאת פסק הדין היא כי המסגרת ההסכמית והסכם המתנה בטלים. על משפחתו של עו"ד גבע לפנות את הנכס ברחוב יהודה בתוך שישה חודשים. עם זאת, נקבע כי סכומים בסך כולל של כ-6.9 מיליון ש"ח שמשך עו"ד גבע מהחברה לאורך השנים ייחשבו כשכר טרחה עבור עבודתו ואין עליו להשיבם. בית המשפט אף אישר לעו"ד גבע, אם יבחר בכך, להגיש תביעה נפרדת לתשלום מלוא שכר הטרחה המגיע לו עבור 40 שנות עבודה.
ת"א 10116-06-15, ת"א 14910-09-16
