קרב היוקרה בשוק כיבוי האש לתביעות הדדיות בבית המשפט: פסק דין חלקי חושף את נבכי הסכסוך בין "א. דנן" ל"להבות"
הסכם הפצה בלעדי שהבטיח שיתוף פעולה אסטרטגי ארוך טווח בין שתי ענקיות בתחום מיגון האש, הסתיים בהאשמות קשות, תביעות על מיליוני שקלים ופסיקה מורכבת של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שדחתה את מרבית הדרישות הכספיות של שני הצדדים אך קבעה כי כל צד זכאי לפיצוי חלקי על התנהלות משנהו.
בפסק דין חלקי שניתן ב-14 באוגוסט 2025, ניתחה כבוד השופטת תמר אברהמי מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את מערכת היחסים העסקית הסבוכה שהתפתחה והסתיימה בין חברת "א. דנן מערכות כיבוי אש בע"מ" (התובעת) לבין "להבות ייצור ומיגון (1995) בע"מ" (הנתבעת). פסק הדין שופך אור על האופן שבו הסכמות בעל פה ושינויים תוך כדי תנועה יכולים לערער גם את היסודות של חוזה מסחרי מפורט, וכיצד תקוות גדולות לרווחים עתידיים עלולות להוביל להפסדים ולהליכים משפטיים יקרים.
הפרשה החלה בחודש יוני 2015, כאשר שתי החברות, הפועלות בתחום מערכות כיבוי ומיגון אש, חתמו על "הסכם שירותים והפצה". על פי ההסכם, שיתוף הפעולה נועד להתבצע בשני שלבים: בשלב הראשון, שנועד להימשך 12 חודשים, הייתה דנן אמורה לספק שירותי התקנה ותחזוקה עבור לקוחותיה של להבות בשני תחומים עיקריים: מערכות כיבוי למנדפים במסעדות ובתי קפה, ומערכות כיבוי אש באוטובוסים. השלב השני, והאטרקטיבי יותר מבחינתה של דנן, היה אמור להפוך אותה למפיצה הבלעדית של מוצרים אלו בישראל.
לטענת דנן, היא נכנסה להסכם בהבנה שמדובר במערכת יחסים ארוכת טווח. על בסיס הבנה זו, היא ביצעה השקעות נרחבות שכללו הקמת מחלקה ייעודית, גיוס עובדים, רכישת רכבים וציוד, ואף רכישת מתחם ייעודי למתן שירות לאוטובוסים. עוד טענה דנן, כי תמחרה את שירותיה בשלב הראשון במחירים נמוכים יחסית, מתוך ציפייה שהרווח הגדול יגיע בשלב הבלעדיות, ולכן הסכימה "לספוג" הפסדים בתחילת הדרך.
אולם, החלום על בלעדיות רווחית החל להתערער. דנן טענה כי לקראת המעבר לשלב השני, להבות החלה לעכב את המהלך, המשיכה לעבוד עם מפיצים אחרים ואף מכרה להם מוצרים במחירים נמוכים יותר, מה שהפך את דנן ללא תחרותית. גולת הכותרת מבחינתה הייתה ההחלטה של להבות, לטענתה, שלא להעביר לידיה את תחום האוטובוסים כלל. לבסוף, לאחר שדנן התרתה בלהבות על ההפרות, הודיעה להבות ביולי 2017 על סיום ההסכם בהתראה של 180 יום, וחודשיים לאחר מכן, בספטמבר 2017, הודיעה על ביטולו לאלתר. דנן הגישה תביעה על סך כ-4.5 מיליון ש"ח בגין השקעותיה, הפסדים שנגרמו לה ואובדן רווחים.
מנגד, להבות הציגה תמונה שונה לחלוטין. לטענתה, היא קיימה את כל התחייבויותיה, בעוד שדנן היא זו שהפגינה חוסר מקצועיות, היערכות לקויה ושירות ירוד שהוביל לתלונות רבות מלקוחות. להבות טענה כי הדחייה במעבר לשלב השני נעשתה בהסכמה מלאה, כיוון שדנן כלל לא הייתה מוכנה לכך.
באשר לתחום האוטובוסים, טענה להבות כי דנן עצמה התייחסה אליו כנטל כלכלי לא משתלם וסירבה לתת שירותים דחופים, מה שאילץ את להבות להמשיך ולהחזיק מערך שירות משלה. יתרה מכך, להבות טענה כי דנן ניצלה את מעמדה לרעה וניסתה "לגזול" לקוחות ממפיצים אחרים של להבות, מה שגרם למשבר אמון ודרש את החרגתם של אותם מפיצים מהסכם הבלעדיות – מהלך שגם הוא, לטענת להבות, נעשה בהסכמתה של דנן. בתגובה לתביעה, הגישה להבות תביעה שכנגד על סך כ-1.8 מיליון ש"ח בגין הוצאותיה על החזקת מערך שירות, הפסד מכירות ופגיעה במוניטין.
השופטת אברהמי נדרשה להכריע בשאלה המרכזית: האם השינויים בהסכם המקורי נעשו בהסכמה, או שנכפו על דנן. לאחר בחינת הראיות, לרבות תכתובות דוא"ל ועדויות של מנהלים משני הצדדים, קבעה השופטת כי השינויים אכן נעשו בהסכמה. היא מצאה כי הדחייה במעבר לשלב השני הייתה מתואמת, וכי דנן, גם אם לא בשמחה, הסכימה להחרגת המפיצים ואף ניהלה על כך משא ומתן. באשר לתחום האוטובוסים, נקבע כי הייתה הסכמה לדחייה והחלה הדרגתית, ובשלב מאוחר יותר דנן עצמה הצהירה כי התחום הפסדי ואינה מעוניינת בו. טענתה המאוחרת של דנן, שהועלתה רק בשלב הסיכומים, כי הסכמות אלו ניתנו תחת "כפייה כלכלית", נדחתה על הסף.
באשר לסיום ההתקשרות, קבעה השופטת כי הודעת הסיום הראשונה של להבות (בהתראה של 180 יום) ניתנה כדין, בהתאם לסעיף מפורש בחוזה שאיפשר זאת. עם זאת, הודעת הביטול המיידית, חודשיים לאחר מכן, ניתנה שלא כדין, מכיוון שלהבות לא נתנה לדנן את ההזדמנות לתקן את ההפרות הנטענות בתוך 14 יום, כפי שדרש ההסכם. לכן, מועד סיום ההסכם הנכון מבחינה משפטית הוא ינואר 2018.
בבחינת הסעדים הכספיים, דחתה השופטת את רוב דרישותיה של דנן. תביעתה להחזר השקעות והפסדים תפעוליים (בסך מצטבר של כ-1.85 מיליון ש"ח) נדחתה במלואה. השופטת קבעה כי לא ניתן לתבוע גם "פיצויי הסתמכות" (הוצאות שהוצאו לצורך קיום החוזה) וגם "פיצויי קיום" (אובדן רווחים), שכן מדובר בפיצוי כפול.
עם זאת, נקבע כי דנן זכאית לפיצוי בגין אובדן רווחים בתקופה שבין ינואר 2017 לינואר 2018, אך בהיקף נמוך משמעותית מזה שנתבע. בתחום המנדפים, הפיצוי יחושב רק על הכנסות שנמנעו ממכירות ושירות שלא בוצעו דרך המפיצים שהחרגתם הוסכמה, ובשיעור רווח נקי של 39% (ולא רווח גולמי כפי שדרשה דנן). בתחום האוטובוסים, הפיצוי יחושב רק על בסיס הפעילות שלהבות עצמה ביצעה, ובשיעור רווח של 10% בלבד.
גם להבות ספגה דחייה של רוב תביעתה שכנגד. תביעתה בגין הפסד מכירות (150,000 ש"ח) ופגיעה במוניטין (250,000 ש"ח) נדחו מחוסר הוכחה. השופטת קבעה כי הטענה להפסד מכירות הייתה ספקולטיבית, ובנוגע למוניטין, להבות לא סיפקה כל תשתית ראייתית לכימות הנזק. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת להבות כי נאלצה להחזיק מערך שירות לאוטובוסים בשל סירוביה של דנן לתת שירות מטעמים כלכליים, ופסק לה פיצוי בסך 110,000 ש"ח ברכיב זה.
פסק הדין מסתיים בהצעה לצדדים לנסות ולהגיע להבנות לגבי התוצאה הכספית הסופית הנובעת מהקביעות, ובמידה שלא יעשו כן, יידרש בית המשפט לסיוע של מומחה מטעמו לביצוע החישוב הסופי.
ת"א 32654-12-19
