בית המשפט דחה תביעת ענק של כ-7 מיליון ש"ח: "בקשה לביטוח אינה חוזה ביטוח"
חברת "א. בליוכר", שעסקה בייצור בריכות פיברגלס, תבעה את חברת "כלל ביטוח" ואת סוכני הביטוח שלה לאחר שמפעלה באילת נשרף כליל. החברה טענה כי הייתה סמוכה ובטוחה שקיים כיסוי ביטוחי, אך בית המשפט קבע כי חוזה ביטוח מעולם לא נכרת, תוך שהוא מדגיש כי להקמת חוזה נדרשים גמירות דעת ומסוימות, לרבות הסכמה על גובה הפרמיה – פרטים שהיו חסרים במקרה זה.
בפסק דין מנומק ומפורט, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה בסך 6,890,000 ש"ח שהגישה חברת "א. בליוכר בע"מ" (בפירוק) נגד "כלל חברה לביטוח בע"מ" וסוכנות הביטוח "יענקלה גולדשלגר". פסק הדין, שניתן ב-7 בספטמבר 2025 על ידי כבוד השופטת עינת רביד, קובע כי לא נכרת חוזה ביטוח תקף למפעל החברה שנשרף, וכי התובעת לא הוטעתה לחשוב אחרת.
התביעה הוגשה בעקבות שריפה שכילתה כליל את מפעל החברה לייצור בריכות באילת ב-14 באוגוסט 2016. החברה, שהתמחתה בתכנון, ייצור והתקנה של בריכות פיברגלס וג'קוזי , טענה כי בעת השריפה היה למפעל כיסוי ביטוחי תקף, וכי דחיית תביעתה על ידי "כלל" מהווה הפרה של חוק חוזה הביטוח.
הרקע למחלוקת החל מספר חודשים לפני השריפה. לחברת "בליוכר" היו שלושה אתרים באילת: חנות, מבנה תעשייתי בשלבי בנייה, ומפעל. החנות והמבנה היו מבוטחים בפוליסות נפרדות. בפברואר 2016 החליטה החברה לסגור את החנות וביקשה מסוכן הביטוח שלה, שלומי גרינברגר, להעביר את הכיסוי הביטוחי מהחנות למפעל – מפעל שפעל ללא ביטוח מאז הקמתו בשנת 2012.
לטענת התובעת, באמצעות מנהלה איגור בליוכר, סוכם עם סוכן הביטוח על חידוש הפוליסה כך שתכלול את המפעל, תוך פירוט סכומי הביטוח לתכולה, למבנה ולאובדן הכנסות. התובעת הסתמכה על מסמך שכונה "בקשת החידוש", אשר נשלח על ידי הסוכן לחברת הביטוח ב-18 באפריל 2016, ובו פורטו השינויים המבוקשים וצוין כי החידוש יכלול השתתפות עצמית מוגדלת עד להמצאת אישורי המיגונים הנדרשים. לשיטתה, מסמך זה היווה ראיה לכריתת חוזה ביטוח, או לכל הפחות הצעה מחייבת.
מנגד, חברת "כלל" טענה בתוקף כי מעולם לא נכרת חוזה ביטוח למפעל. לטענתה, לא הופקה פוליסה, לא צוין מספר פוליסה, ומעל לכל – התובעת לא שילמה כל פרמיה עבור הכיסוי המבוקש. "כלל" הדגישה כי בעקבות בקשת התובעת נשלח סוקר מטעמה למפעל, אשר קבע רשימת דרישות מיגון מחייבות כתנאי מקדים למתן הצעת ביטוח. חברת הביטוח הודיעה לסוכן באופן מפורש וחוזר ונשנה, בהודעות דואר אלקטרוני, כי לא תינתן כל הצעה לביטוח טרם קבלת אישורים על עמידה מלאה בדרישות המיגון.
סוכני הביטוח חיזקו את עמדת "כלל". הם טענו כי עדכנו את מנהל התובעת באופן אישי על דרישות המיגון, אך הוא מצידו הבהיר שאינו מתכוון לבצען מטעמים כלכליים.
בפסק הדין, ניתחה השופטת רביד את הסוגיה בהתאם לדיני החוזים הכלליים, הקובעים כי לכריתת חוזה נדרשים יסודות של גמירות דעת ומסוימות. השופטת קבעה כי יסודות אלה לא התקיימו במקרה הנדון.
ראשית, נקבע כי לתובעת לא הייתה "גמירות דעת" להתקשר בחוזה. באופן מפתיע, במהלך חקירתו הנגדית הודה מנהל התובעת כי כלל לא היה מודע ל"בקשת החידוש" ששלח הסוכן, לא ידע מהם סכומי הביטוח שפורטו בה, וראה אותה לראשונה רק לאחר השריפה. "כיצד ייתכן שבתצהירו טוען מנהל התובעת שסיכם עם סוכן הביטוח… ואילו בעדותו טען שאין לו כל קשר לאותו מסמך?" תהתה השופטת, וקבעה כי בהעדר ידיעה על פרטי הביטוח, לא ניתן לטעון לגמירות דעת מצד התובעת.
שנית, וחשוב לא פחות, השופטת קבעה כי לא התקיים יסוד ה"מסוימות", שכן פרטים מהותיים והכרחיים, ובראשם גובה דמי הביטוח (הפרמיה) ותנאי התשלום, מעולם לא סוכמו. "הצעת ביטוח החסרה את מרכיב דמי הביטוח אינה הצעה הניתנת לקיבול", קבעה השופטת תוך הסתמכות על ספרות משפטית, והוסיפה: "במקרה הנדון, לא זו בלבד שלא נקבעה הפרמיה… הרי שהתובעת אף לא הציגה ראיות לתשלום פרמיה בעבור הביטוח למפעל".
השופטת דחתה גם את הטענה למצג שווא מצד הסוכנים. היא ציינה כי גרסת התובעת השתנתה – מתחילה נטען כי הסוכן אמר מפורשות שיש ביטוח, ובהמשך נטען כי הוא פשוט לא אמר שאין ביטוח. עוד נקבע כי מנהל התובעת, כאיש עסקים שהעביר בעבר את ביטוחיו לסוכנות אחרת בשל מחלוקת על מחיר, היה מודע לענייני ביטוח וידע כי נדרשות פעולות נוספות כדי לבטח מפעל חדש.
פסק הדין כלל גם הכרעה בסכסוך צדדי בין סוכני הביטוח לבין חברת "איילון", מבטחת האחריות המקצועית שלהם. "איילון" הסירה את הכיסוי הביטוחי מהסוכנים באמצע ההליך, לאחר שהתגלו הקלטות סתר שערך מנהל התובעת לסוכן הביטוח. בהקלטות נשמע הסוכן אומר אמירות שסתרו את קו ההגנה, ואף רומז כי עדותו בבית המשפט "תקבע" את התוצאה. השופטת קבעה כי החלטתה של "איילון" להסיר את הכיסוי הייתה מוצדקת בנסיבות אלה , אך חייבה אותה לשאת בשני שלישים משכר הטרחה של הסוכנות ובעליה (בסך 110,666 ש"ח), לאור הנסיבות החריגות.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה, והתובעת חויבה לשלם ל"כלל ביטוח" הוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח.
ת"א 49513-11-17
