בית המשפט חסם תביעה ייצוגית שנייה נגד חברת "יצוא": "מיחזור של הליך קודם"
השופט אריאל צימרמן דחה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו בעלי מניות מיעוט נגד חברת האחזקות השולטת בבנק ירושלים. הבקשה, שביקשה "לקפל קומה" ניהולית ולפרק את החברה, הוגדרה כניסיון לא מוצדק לנהל מחדש מאבק שכבר הוכרע בהסדר פשרה, ונקבע כי הדרך הנכונה לטענות על נזקי עבר היא תביעה נגזרת, ולא ייצוגית.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בפסק דין מקיף שניתן ב-2 בספטמבר 2025, דחה על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו קבוצת בעלי מניות מיעוט נגד חברת "יצוא חברה להשקעות בע"מ", בעלת השליטה בה, משפחת שובל, ונושאי משרה נוספים בחברה. השופט אריאל צימרמן קבע כי ההליך מהווה "שכפול של הליך ייצוגי קודם", וכי אין לאפשר "מיחזור" של טענות שכבר נדונו והוסדרו בפשרה, גם אם המבקשים הנוכחיים בחרו לפרוש מאותו הסדר.
לב ליבה של הבקשה, השנייה במספר המוגשת באותו נושא, הייתה הטענה לקיומה של "בעיה מבנית חמורה" בחברת יצוא. לטענת המבקשים, בראשות "יעקב בנימין השקעות ואחזקות בע"מ", יצוא היא למעשה חברת אחזקות שנכסה הכמעט יחיד הוא החזקה של כ-86% ממניות בנק ירושלים. לשיטתם, קיומה של החברה כ"קומה" ניהולית נוספת מעל הבנק הוא מיותר ומייצר הוצאות הנהלה מנופחות של כ-7 מיליון ש"ח בשנה, המשמשות בעיקר לתשלום משכורות לבני משפחת שובל, בעלי השליטה. מצב זה, כך נטען, מקפח את בעלי מניות המיעוט וגורם למניית החברה להיסחר בדיסקאונט עמוק על הונה העצמי.
המבקשים דרשו שני סעדים עיקריים: סעד "צופה פני עתיד" של "קיפול קומה" – כלומר, חיוב החברה לחלק את מניות בנק ירושלים שבבעלותה כדיבידנד בעין ישירות לכלל בעלי המניות שלה, ובכך למעשה לסיים את פעילותה. לחלופין, דרשו לחייב את בעלי השליטה לרכוש את מניותיהם בשווי הוגן. בנוסף, תבעו סעד רטרואקטיבי בגין "נזקי העבר" – פיצוי בסך של למעלה מ-21 מיליון ש"ח לקבוצת בעלי מניות המיעוט, בטענה לנזקים שנגרמו להם מההוצאות העודפות לאורך השנים.
פסק הדין מדגיש כי זהו אינו המאבק המשפטי הראשון סביב טענות אלה. בשנת 2017, לאחר שקבוצת בנימין פרסמה את טענותיה בפומבי, הקדים אותה בעל מניות אחר, יוסף שם טוב, והגיש בקשה דומה לאישור תביעה ייצוגית. אותו הליך, שהתבסס על אותן טענות בדיוק, הסתיים בהסדר פשרה שקיבל את אישור בית המשפט (השופטת רות רונן) ונמצא "ראוי, הוגן וסביר". הסדר הפשרה לא כלל את פירוק החברה, אך קבע מנגנון להפחתה הדרגתית של הוצאות ההנהלה והתחייבות למדיניות חלוקת דיבידנדים נדיבה יותר לטובת כלל בעלי המניות.
המבקשים הנוכחיים התנגדו נחרצות להסדר הפשרה בזמנו, וכאשר אושר, הם ביקשו וקיבלו אישור לפרוש מהקבוצה המיוצגת. אישור זה מנע את תחולתו של "מעשה בית-דין" פורמלי עליהם, ועל בסיס זה הם הגישו את תביעתם החדשה.
השופט צימרמן דחה את טענת המשיבים כי קיים מעשה בית-דין, אך קבע כי אין בכך כדי לפתוח את הדלת להליך ייצוגי נוסף. הוא קבע כי ההיתר שניתן למבקשים לפרוש מהקבוצה נועד לאפשר להם לנהל הליך פרטני ואישי להגנת זכויותיהם, אך לא "למחזר" את אותה התביעה הייצוגית בדיוק. "אם בית המשפט רואה להתיר פרישה מן הקבוצה… על מנת לאפשר ניהול הליך 'פרטני' וניהול ענייניו של הפורש 'באופן עצמאי', הרי שההיתר שניתן לו הוא לנהל הליך אישי-פרטני-עצמאי… אך לא הליך ייצוגי נוסף באותו עניין".
בית המשפט אימץ את העיקרון לפיו אין לחשוף נתבע, שכבר התמודד עם תביעה ייצוגית והגיע להסדר שאושר כדין, להתמודדות נוספת באותו נושא, "אלא אם קיימים לכך טעמים ממשיים ומשמעותיים". במקרה זה, נקבע כי לא רק שאין טעמים כאלה, אלא שהמבקשים היו מעורבים באופן עמוק בהליך הראשון, ניסו ליטול בו את ההובלה, וכשנכשלו, ניסו לסכל את הפשרה. לאפשר להם כעת לנהל הליך ייצוגי שני יהיה בלתי הוגן ובלתי יעיל.
לגבי הדרישה לפיצוי על נזקי העבר, קבע השופט כי תביעה ייצוגית אינה הכלי המשפטי הנכון. הנזק הנטען – הוצאות מופרזות ששולמו מקופת החברה – הוא בראש ובראשונה נזק שנגרם לחברה עצמה, ורק באופן עקיף לבעלי מניותיה. "דרך המלך" לבירור טענות מסוג זה, כך נפסק, היא באמצעות תביעה נגזרת – תביעה המוגשת בשם החברה, כאשר כל פיצוי שייפסק ישולם לקופתה לטובת כלל בעלי המניות. בית המשפט ציין כי דרך זו עודנה פתוחה בפני המבקשים.
בנוסף, גם לגופו של עניין, סעד של "קיפול קומה" נמצא בלתי ישים, שכן היתר השליטה שניתן על ידי בנק ישראל מחייב את קיומה של יצוא כחברת החזקות השולטת בבנק ירושלים.
בסיום פסק הדין, נדחתה הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, והמבקשים חויבו לשאת בהוצאות משפט בסך כולל של 360,000 ש"ח.
ת"צ 56923-10-20
