חברת דור-אלון תשלם 3.46 מיליון ש"ח למשפחת אבו מוח בגין הפעלת תחנת דלק שלא כדין
בית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי דור-אלון החזיקה והשתמשה במקרקעין שבבעלות המשפחה כמסיגת גבול במשך 76 חודשים, וחייב אותה בתשלום דמי שכירות ראויים בהתבסס על הסכם שהחברה עצמה ניסחה בעבר.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק כי חברת דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ תשלם סכום של 3,460,000 ש"ח בתוספת מע"מ, הצמדה וריבית למשפחת אבו מוח, לאחר שקבע כי החברה החזיקה והפעילה תחנת דלק על קרקע שבבעלותם שלא כדין, במשך למעלה משש שנים. פסק הדין, שניתן ב-5 באוגוסט 2025 על ידי השופט יונה אטדגי, חותם סאגה משפטית ארוכת שנים בין הצדדים וקובע כי התנהלותה של דור-אלון עלתה כדי "הסגת גבול".
הפרשה, שהגיעה כעת לסיומה, היא למעשה גלגול נוסף של הליך משפטי קודם שהתנהל בין אותם צדדים. התובעים, בני משפחת אבו מוח, היו הבעלים של שני שלישים מהזכויות במגרש בכפר באקה אל גרבייה, עליו פועלת תחנת דלק. הסכסוך הנוכחי נסוב סביב התקופה שבין פברואר 2014 ליוני 2020, במהלכה הפעילה דור-אלון את התחנה, למרות שפסק דין קודם קבע כי היא לא הייתה זכאית לעשות זאת "לכל הפחות" מיום 31 בינואר 2014.
תחילת ההתקשרות בין הצדדים הייתה בהסכם לאספקת דלקים שנחתם עוד בשנת 2001. לאחר שחברת ההפעלה של המשפחה נקלעה לקשיים כלכליים, הועברה הפעלת התחנה לחברה שלישית בשם "דיזול" בשנת 2009. בהמשך, חתמה דור-אלון על הסכם נפרד ישירות מול דיזול, שהתובעים לא היו צד לו, ובמסגרתו, בספטמבר 2012, הועברה הפעלת התחנה מדיזול לדור-אלון עצמה.
נקודת המפנה המרכזית בפרשה הייתה אותו הסכם בין דור-אלון לדיזול (שכונה "התוספת השנייה"). במסגרת הסכם זה, התחייבה דור-אלון לשלם לדיזול דמי שכירות חודשיים בסך 65,000 ש"ח בתוספת מע"מ עבור הפעלת התחנה, וזאת על דרך של קיזוז מחובות עתק שצברה דיזול כלפי דור-אלון. משפחת אבו מוח טענה כי מעולם לא ידעה או הסכימה להסכם זה.
בהליך הקודם, דור-אלון ניסתה לאכוף את ההסכם הזה על משפחת אבו מוח, אך תביעתה נדחתה. בית המשפט קבע אז באופן חד משמעי כי החברה אינה זכאית להפעיל את התחנה, והורה לה לפנותה. בעקבות פסיקה זו, הגישה משפחת אבו מוח את התביעה הנוכחית, בדרישה לקבל את דמי השכירות הראויים עבור כל התקופה בה החזיקה דור-אלון בנכס שלא כדין.
התובעים ביססו את תביעתם על הסכום שדור-אלון עצמה הסכימה לשלם לדיזול – 65,000 ש"ח לחודש. לטענתם, סכום זה מהווה הודאה של דור-אלון בשווי השימוש הראוי בנכס. מנגד, דור-אלון טענה כי הסכום המדובר לא שיקף דמי שכירות בלבד, אלא כלל גם רכיבים נוספים כמו רווחים צפויים, וכי מדובר היה ב"פעולה חשבונאית" בלבד. החברה אף הגישה חוות דעת שמאית שקבעה כי דמי השכירות הראויים עומדים על 19,000 ש"ח בלבד.
השופט אטדגי דחה את טענותיה של דור-אלון מכל וכל וקיבל את עמדת התובעים במלואה. בפסק הדין נקבע כי הקביעה מההליך הקודם, לפיה דור-אלון החזיקה בנכס שלא כדין, מהווה "השתק פלוגתא" – עובדה משפטית חלוטה שלא ניתן עוד לערער עליה.
השופט מתח ביקורת על ניסיונה של דור-אלון להתכחש לסכום של 65,000 ש"ח, וקבע כי הדבר עולה כדי "השתק שיפוטי". כלל זה מונע מבעל דין להעלות טענות עובדתיות סותרות בהליכים משפטיים שונים. השופט ציין כי דור-אלון עצמה, בתביעתה הקודמת, הגדירה את הסכום כ"דמי שכירות" ולכן היא מושתקת מלטעון כעת אחרת. "הנתבעת אישרה בהסכם זה (התוספת השנייה), שחור על גבי לבן, כי דמי השכירות החודשיים לתקופה הנדונה הינם סך של 65,000 ₪ בצירוף מע"מ", נכתב בפסק הדין.
עוד קבע בית המשפט כי דור-אלון הפיקה רווח כלכלי ישיר מהשימוש בתחנה, בכך שקיזזה את דמי השכירות מחובה של דיזול כלפיה, חוב שעמד על למעלה מ-4.3 מיליון ש"ח. רווח זה, שנוצר מהשימוש בנכס לא לה, חייב בהשבה לתובעים מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט.
טענות נוספות של דור-אלון, כולל דרישה לקזז כ-850,000 ש"ח בגין השקעות בתחנה, נדחו גם הן על הסף, בנימוק של "מעשה בית דין", שכן טענה זו כבר נתבעה ונדחתה בהליך הקודם.
בסיכום, חייב בית המשפט את דור-אלון לשלם לתובעים סך של 3,460,000 ש"ח (המהווה 45,000 ש"ח לחודש לאחר קיזוז תשלומים ששולמו במסגרת הסדר ביניים, עבור 74 חודשים, ועוד חודשיים מלאים) בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף, חויבה החברה בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 150,000 ש"ח.
ת"א 38877-01-21
