חברת מתחמי העבודה Workspace וחברות הבת שלה חויבו לשלם כ-7 מיליון ש"ח לחברת עתידים
פסק דין חריף בבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע כי Workspace הפרה באופן יסודי ושיטתי את הסכם השכירות בקריית עתידים, תוך שימוש לרעה במסך ההתאגדות כדי להתחמק מחובותיה. השופטת טל לוי-מיכאלי הורתה על הרמת מסך וחייבה באופן אישי את בעלת המניות והמנכ"לית, ספיר שפיגל, ואת אביה, יעקב שפיגל, שערב לחברה. כל טענותיה של Workspace נדחו, והתביעה שכנגד שהגישה נדחתה במלואה.
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו פסק ב-4 באוגוסט 2025, בסכסוך משפטי מורכב, כי חברת מתחמי העבודה וורקספייס בע"מ (Workspace), יחד עם חברת הבת שלה מרקספייס בע"מ (Markspace) ובעלי תפקידים בכירים בה, ישלמו סך כולל של 6,979,748 ש"ח לחברת עתידים, הבעלים של מתחם קריית עתידים בצפון תל אביב. בפסק דין מפורט ונוקב, מתחה השופטת טל לוי-מיכאלי ביקורת חריפה על התנהלותה של Workspace וקבעה כי זו הפרה את הסכם השכירות "בהפרות יסודיות ומתמשכות כבר מראשית חיי ההסכמים", תוך שהיא מנצלת את "אורך הרוח המפליג של עתידים".
הפרשה החלה במרץ 2016, כאשר עתידים השכירה לוורקספייס שטח של כ-1,751 מ"ר, לתקופה של שמונה שנים, במטרה להקים מתחם חללי עבודה משותפים. בהמשך, ההסכם הורחב וכלל שטחים נוספים, שהביאו את שטח המושכר הכולל לכ-2,800 מ"ר. כחלק מההסכם, השתתפה עתידים באופן משמעותי בעלויות ההתאמה של הנכס לצרכיה של וורקספייס, והשקיעה בכך סכום כולל של למעלה מ-5.7 מיליון ש"ח.
אולם, זמן קצר לאחר תחילת ההתקשרות, החלה וורקספייס לאחר באופן שיטתי בתשלומים, לצבור חובות ולהפר את התחייבויותיה החוזיות. עתידים, מצידה, גילתה סבלנות וגמישות, ואף חתמה על תוספות להסכם שהעניקו לוורקספייס הקלות תזרימיות. למרות זאת, ההפרות נמשכו עד שלבסוף, ביוני 2019, הודיעה וורקספייס באופן חד צדדי על ביטול ההסכם לגבי אחד השטחים, ומאותו יום חדלה לחלוטין מלהעביר תשלומים כלשהם. בעקבות זאת, נאלצה עתידים לבטל את ההסכם כולו באוגוסט 2019 ולפנות לערכאות.
בכתב הגנתה ובתביעה שכנגד שהגישה, טענה וורקספייס כי עתידים היא שהפרה את ההסכם. לטענתה, היא הוטעתה על ידי מצגים טרום-חוזיים של מנכ"ל עתידים דאז, שגיא ניב, שהבטיח להפוך את המתחם ל"עיר חכמה", לשפר את הנגישות התחבורתית, להכשיר גג לאירועים ולהיות "שותפה אסטרטגית" שתבטיח שהמיזם יהיה "נטול סיכון".
השופטת דחתה את כל הטענות הללו מכל וכל. היא קבעה כי ההסכם הכתוב, שנוסח על ידי עורכי דין של שני הצדדים, כלל סעיף מפורש המבטל כל מצג או הבטחה קודמים. "קבלת התזה של וורקספייס בדבר מצגים מחייבים אשר הינם חלק מההסכם פירושה כתיבה מחדש של ההסכם עבור הצדדים, עניין אותו אין לאפשר", כתבה השופטת. היא הוסיפה כי העובדה שיעקב שפיגל, שניהל את המשא ומתן וחתם על ההסכם מטעם וורקספייס, בחר שלא להעיד בבית המשפט, "עומדת לחובת הנתבעים ומקרינה על חולשת גרסתם".
גולת הכותרת של פסק הדין היא ההחלטה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את ספיר שפיגל, שהייתה בעלת המניות והמנכ"לית, בחובות החברה באופן אישי. השופטת קבעה כי השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של וורקספייס נעשה כדי "לקפח נושה של החברה".
התברר כי בעוד וורקספייס הייתה חתומה על ההסכם המחייב מול עתידים, בפועל, מי שהתקשרה עם שוכרי המשנה וגבתה מהם את כל הכספים הייתה חברת הבת, מרקספייס. מהלך זה, קבעה השופטת, הפך את וורקספייס ל"קליפה ריקה", גוף שנותר עם כל החובות וההתחייבויות, בעוד כל ההכנסות הוסטו לחברה אחרת. "מבנה פעילות זה," קבעה השופטת, "שבו עתידים מתקשרת עם חברה שאין לה כל תוכן כלכלי… לא הובא לידיעת עתידים".
השופטת מתחה ביקורת קשה על עדותה של ספיר שפיגל, אותה הגדירה כ"לא מהימנה ומתחמקת" , וציינה כי התנהלותה הראתה "זלזול בוטה בחובותיה כנושאת משרה". לאור כל זאת, קבעה השופטת כי זהו "מקרה מובהק בו צודק וראוי" להרים את מסך ההתאגדות ולייחס את חובות החברה לספיר באופן אישי.
החוב הכולל, בסך של קרוב ל-7 מיליון ש"ח, מורכב מחוב דמי שכירות וניהול שלא שולם (כ-1.24 מיליון ש"ח), החזר יחסי של השקעת עתידים בעבודות ההתאמה (כ-3.25 מיליון ש"ח), פיצוי מוסכם (כ-1.79 מיליון ש"ח) ועלות תיקון הנזקים שהותירה וורקספייס בנכס (700,000 ש"ח). התביעה שכנגד שהגישה וורקספייס נדחתה במלואה, והשופטת קבעה כי "נדמה שהוגשה אך כמשקל נגד לא ראוי כנגד תביעתה המוצדקת של עתידים".
ת"א 44436-09-19
