כישלון מקצועי חמור: חברת הניהול והקבלן יפצו את קרן רש"י ב-10.7 מיליון ש"ח על ליקויים בפארק המדע בב"ש
פסק דין חריף של המחוזי בת"א קובע כי "רמון מהנדסים" וחברת "אשטרום" אחראיות במשותף לשורה ארוכה של כשלים קריטיים, בהם הצפות חוזרות ושקיעות ריצוף נרחבות. תביעתה של חברת הניהול לפיצוי על התמשכות הפרויקט נדחתה ברובה המכריע. השופט: "פרויקט רווי ליקויים וכשלים"
פסק דין מהדהד שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-22 ביולי 2025, חותם סאגה משפטית ארוכת שנים סביב הקמתו של פארק המדע והמוזיאון בבאר שבע, פרויקט הדגל של "עמותת קרן רש"י". סגן הנשיא, השופט ארז יקואל, קיבל במלואה את תביעתה הנגדית של קרן רש"י וחייב את חברת ניהול הפרויקטים "רמון מהנדסים בע"מ" ואת קבלן הביצוע הראשי, "קבוצת אשטרום בע"מ", לשלם לה יחד ולחוד פיצוי בסך של 10,695,994 ש"ח. זאת, בגין שורה ארוכה של ליקויי בנייה חמורים שהתגלו בפרויקט, אשר הפכו חלקים ממנו לבלתי שמישים כמעט. במקביל, דחה בית המשפט את רוב תביעתה המקורית של "רמון מהנדסים", שעמדה על 5 מיליון שקלים, בגין שכר טרחה נוסף שדרשה עקב התארכות הפרויקט.
הפרשה, שהחלה ביוזמה ברוכה להקמת מוסד מדעי מוביל בנגב בתחילת שנות ה-2000, הפכה למאבק משפטי מורכב שחשף כשלים מערכתיים בתכנון, בניהול ובביצוע. קרן רש"י, שיזמה את הפרויקט, שכרה את שירותיה של רמון מהנדסים לניהול ופיקוח כולל על הקמתו , ואת חברת אשטרום כקבלן מבצע ראשי. אלא שחודשים ספורים לאחר השלמת הפרויקט בשנת 2013, החלו להתגלות ליקויים חמורים, ובראשם נזילות, רטיבות, הצפות נרחבות במתחם ושקיעות קיצוניות של שטחים מרוצפים. ניסיונות חוזרים ונשנים לתקן את הכשלים לא צלחו, והסכסוך הגיע לפתחו של בית המשפט.
במרכז פסק הדין עומדות שתי סוגיות קריטיות שהובילו לקטסטרופה התכנונית והביצועית. הראשונה נוגעת למערכת הניקוז של הפרויקט. התכנון המקורי הסתמך על הריסת מבנה ישן שכונה "בית השרת", שהיה ממוקם בנקודה הנמוכה ביותר בשטח, כדי לחבר את מערכת הניקוז של הפארק למערכת העירונית. אלא שקשיים משפטיים מנעו את הריסת המבנה, והיה צורך למצוא פתרון חלופי. הפתרון שאולתר – שכלל מספר "בורות קליטה" – התגלה כלא יעיל באופן מוחלט. השופט יקואל אימץ את מסקנת המומחה מטעמו, שקבע כי הפתרונות החלופיים לא היו יכולים לעמוד ביעד ניקוז כמויות המים האדירות, מה שהוביל להצפות חוזרות ונשנות. השופט מתח ביקורת נוקבת על רמון ואשטרום, אשר כגורמים מקצועיים, היו צריכים להרים "דגל אדום", להתריע בכתב בפני קרן רש"י כי ללא הריסת המבנה אין פתרון ניקוז הולם, ואף לעצור את העבודות עד לקבלת תכניות מתוקנות. "תחת זאת", נכתב בפסק הדין, "אולתרו פתרונות שלא היה בהם די, ומבלי שנאמר מראש כי לא יהיה בהם לספק ולו ראשית הגנה מפני נזקי הצפה".
הכשל השני, והחמור לא פחות, נגע לסוג האדמה ששימשה למילוי בור ענק שנחפר בשטח הפרויקט. לאחר שתוכנית להקמת מבנה תת-קרקעי בוטלה, נוצר צורך למלא את הבור העצום. במטרה לחסוך בעלויות, נעשה שימוש באדמת "לס" חרסיתית שהובאה מאתר אחר ללא תשלום עבורה. אדמה זו ידועה כתופחת וקורסת במגע עם מים. השימוש בה, בניגוד להנחיות יועץ הקרקע המקוריות של הפרויקט, וההחלטה לרצף מעליה שטחים נרחבים, היו מתכון בטוח לאסון. השופט דחה מכל וכל את טענות רמון ואשטרום כי האחריות רובצת לפתחה של קרן רש"י, שביקשה לחסוך בעלויות. "היו אלו הגורמים המקצועיים… שהיה עליהם להתריע בפניה, כי בחירה באדמה המדוברת והותרתה במקום דרך קבע עד כדי ריצוף מעליה, תגרור עמה ליקויים שיתבטאו, בין היתר, בשקיעת הריצוף".
השופט קבע כי אחריותן של רמון ואשטרום היא משותפת, בבחינת "יחד ולחוד". הוא קבע כי תרומתן היחסית לנזק שווה, ולכן ביחסים הפנימיים ביניהן הן תישאנה כל אחת במחצית מהנזק. הודעות צד שלישי ששלחה רמון כנגד גורמים נוספים, בהם האדריכל אילן פיבקו ויועצי ניקוז, נדחו כולן , בין היתר בנימוק שהן הוגשו כ"ירי לכל הכיוונים" וללא בסיס ראייתי מספק.
בסופו של יום, פסק הדין מהווה תמרור אזהרה בוהק בתעשיית הבנייה, המדגיש את אחריותם הכבדה של גורמי הניהול והביצוע כלפי מזמיני עבודה, גם כאשר אלו האחרונים מבקשים לחסוך בעלויות. כדברי השופט, התוצאה הסופית הייתה "פרויקט רוויי ליקויים וכשלים", תוצאה שמתבקש היה למנוע על ידי אנשי המקצוע שהופקדו עליו.
ת"א 44011-04-19
