תביעת הענק נגד המשביר 365 התקבלה: תשלם כ-12.5 מיליון ש"ח לחברת אזו-ריט מקבוצת מליסרון
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את טענות רשת הכלבו לקיומו של הסכם הנחות בתקופת הקורונה, וקיבל במלואה את תביעת חברת הנדל"ן. כמו כן, נדחתה תביעה שכנגד בסך 17 מיליון ש"ח שהגישה המשביר בטענה לגביית יתר בשל שטח נכס קטן מהמוסכם בכיכר ציון בירושלים.
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו פסק לאחרונה בסכסוך משפטי מורכב בין חברת "מרכזי מסחר (אזו-ריט) בע"מ", חברה בת של מליסרון בע"מ, לבין רשת בתי הכלבו "המשביר 365 החזקות בע"מ". פסק הדין, שניתן ב-10 באוגוסט 2025 על ידי כבוד השופטת יעל בלכר, קיבל במלואה את תביעתה של אזו-ריט וחייב את המשביר לשלם לה סכום של 12,489,324 ש"ח בגין אי תשלום מלוא דמי השכירות, בתוספת ריבית והצמדה. במקביל, דחה בית המשפט את התביעה שכנגד שהגישה המשביר, בסך של כ-17 מיליון ש"ח, בטענה ששטח הנכס המושכר בכיכר ציון בירושלים קטן מזה שהובטח בחוזה.
הסכסוך נסוב סביב הסכם שכירות ארוך טווח לנכס מסחרי מרכזי בכיכר ציון בירושלים, שנחתם בין הצדדים בשנת 2009 לתקופה של 24 שנים. התביעה העיקרית, שהוגשה על ידי אזו-ריט, עסקה בחוב דמי שכירות שתפח לסך של כ-12 מיליון ש"ח, לאחר שהמשביר הפסיקה לשלם את מלוא הסכום החל מחודש מרץ 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה. ברקע הדברים עמד משא ומתן ממושך בין הצדדים, שבמהלכו ביקשה המשביר הקלות והנחות בדמי השכירות בשל השפעות המגפה.
לטענת התובעת המשא ומתן לא הבשיל לכדי הסכם מחייב. אזו-ריט טענה כי הסכימה להעניק הנחות משמעותיות, אך התנתה זאת בחתימה על תוספת להסכם שתכלול שני תנאים עיקריים: הראשון, "תנאי הפינוי", המאפשר למשכירה לפנות את המשביר מהנכס לפני תום תקופת השכירות בשנת 2035, כדי לאפשר פיתוח עתידי של הנכס. השני, "תנאי הוויתור", המחייב את המשביר לוותר על כל טענה עתידית בנוגע לשטח המושכר ודמי השכירות הקשורים אליו. משא ומתן זה כלל חילופי טיוטות רבות, פגישות ותכתובות, אך הסכם חתום לא נולד ממנו.
מנגד, המשביר טענה כי הצדדים הגיעו להסכמות מחייבות למתן הנחות, אשר עוגנו במסמכים ובסיכומי פגישות, וכי היא פעלה על פיהן ושילמה את חלקה. לטענתה, אזו-ריט ניצלה את משבר הקורונה בחוסר תום לב כדי לכפות עליה תנאים "מקפחים" ולא חוקיים.
השופטת בלכר קיבלה את גרסתה של אזו-ריט וקבעה כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב המקנה למשביר הנחות בדמי השכירות. בפסק הדין המפורט, ניתחה השופטת את השתלשלות האירועים ומסכת הראיות, ומצאה כי גרסת המשביר השתנתה והתפתחה לאורך ההליך, החל מכתב ההגנה, דרך התצהירים וכלה בסיכומים, באופן המעיד על חוסר קוהרנטיות. בית המשפט קבע כי טענת המשביר לפיה "סיכום פגישה" מיום 25 בפברואר 2021 מהווה הסכם מחייב היא "גרסה כבושה" ושינוי חזית אסור.
בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המשביר כי הסכימה לתנאי הוויתור על טענותיה בנוגע לשטח הנכס. נקבע כי לא נמצא כל "גילוי דעת אובייקטיבי" להסכמה כזו בזמן אמת, וכי המשביר אף נמנעה מלאשר את סיכום הפגישה כשהתבקשה לעשות כן. "לא עלה בידי המשביר להוכיח את טענתה כי בזמן אמת הסכימה לתנאי הוויתור", כתבה השופטת, "גרסתה בעניין זה לא קוהרנטית ולא מתיישבת עם הראיות".
במסגרת התביעה שכנגד, טענה המשביר כי שטח המושכר בפועל קטן בכ-800 מ"ר מהשטח שהובטח לה (כ-4,800 מ"ר בפועל לעומת 5,600 מ"ר בחוזה), ודרשה השבה של דמי שכירות ששולמו ביתר בסך של כ-17 מיליון ש"ח מאז 2011. גם כאן, דחה בית המשפט את טענות המשביר מכל וכל. נקבע כי המשביר חתמה בשנת 2011 על "כתב ויתור" מפורש, שבו ויתרה על כל טענה בנוגע לסעיף בהסכם השכירות שעסק בשטח הנכס. פרשנותה של המשביר, לפיה הוויתור נגע רק לשימושים בנכס ולא לשטחו, נדחתה על ידי בית המשפט כלא עולה בקנה אחד עם לשון המסמך הברורה ועם נסיבות חתימתו.
השופטת ציינה כי המשביר הייתה מודעת לפרטים הרלוונטיים, כולל שטח הנכס כפי שצוין בהיתר הבנייה, טרם חתימתה על כתב הוויתור, וכי החתימה נעשתה לאחר משא ומתן ולאחר שהתאפשר לה לבחון את הדברים. עוד נקבע כי התנהלותה של המשביר לאורך השנים, לרבות תשלום דמי השכירות המלאים ללא מחאה עד שנת 2016, מלמדת אף היא על ויתור.
לפיכך, התביעה העיקרית התקבלה במלואה והתביעה שכנגד נדחתה. המשביר חויבה גם לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין בסך 600,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
ת"א 26891-11-21
