תביעת שותפות נדחתה: בית המשפט קבע כי "שיתוף פעולה" אינו התאגדות משפטית ומתח ביקורת חריפה על עדי התביעה
בפסק דין מפורט, דחתה השופטת הדסה אסיף תביעה להכרה בשותפות והורתה לתובעים לשלם 50,000 ש"ח הוצאות משפט. השופטת קבעה כי התובעים לא הצליחו להרים את הנטל להוכחת קיומה של שותפות, תוך שהיא מותחת ביקורת נוקבת על מהימנות העדים מטעמם, שעדויותיהם תוארו כ"חרב פיפיות" וכבעלות "משקל אפסי".
פסק דין, שניתן ביום 24 ביוני 2025, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, חותם סכסוך עסקי בין חברת י.ד. קונקט בע"מ ומנהלה, יצחק חי (איציק), לבין חברת קאיה מולטימדיה בע"מ ומנהלה, דביר יונה. התובעים טענו לקיומה של שותפות בלתי רשומה לייבוא והפצת מוצרים, ודרשו מחצית מהרווחים וכן קבלת דוחות חשבונאיים מלאים. הנתבעים הכחישו מכל וכל קיומה של שותפות רחבה וטענו כי התקיים שיתוף פעולה נקודתי וחד-פעמי בלבד, בנוגע לייבוא קורקינטים.
תחילת הפרשה, לטענת התובעים, בפגישה שנערכה באוגוסט 2020, בה סוכם בעל פה על הקמת מיזם משותף. לפי ההסכם הנטען, איציק היה אמון על הצדדים הרגולטוריים והלוגיסטיים של הייבוא, בעוד דביר וקאיה היו אחראים על המימון המלא של העסקאות. התובעים טענו כי הפעילות החלה בייבוא קורקינטים והתרחבה לשלל מוצרים נוספים, וכי הנתבעים שלשלו לכיסם את מלוא התמורה וסירבו לערוך התחשבנות מסודרת.
מנגד, הנתבעים הציגו תמונה שונה לחלוטין. הם הודו בקיומה של עסקה משותפת אחת בלבד, לייבוא חמש מכולות של קורקינטים. לטענתם, איציק הוא שיזם את העסקה, תוך שהוא מתהדר ביכולתו להשיג אישורים רגולטוריים במהירות שתקנה להם יתרון על פני היבואן הרשמי. בפועל, טענו הנתבעים, האישורים התעכבו, הרווח הפוטנציאלי נשחק, ואיציק ניסה להתנער מאחריותו להפסדים על המלאי שלא נמכר, ולדרוש רק את חלקו ברווחים מהמכירות שכן צלחו.
בפסק הדין, קיבלה השופטת הדסה אסיף את עמדת הנתבעים כמעט במלואה ודחתה את טענות התובעים בזו אחר זו. "שותפות היא התאגדות משפטית. לא כל התקשרות לפעולה משותפת היא שותפות", קבעה השופטת. היא ציינה כי לא הוצג כל הסכם בכתב, ולא הוכח כי הוקם עסק משותף כלשהו. יתרה מכך, כל אחת מהחברות המשיכה בפעילותה הנפרדת גם במהלך התקופה הנטענת.
השופטת אסיף מתחה ביקורת על עדותו של התובע, יצחק חי, וציינה כי "התקשה להשיב על שאלות בסיסיות ביחס לשותפות הנטענת" וכי תשובותיו לא היו עקביות. כך למשל, במקום אחד טען שהשותפות הייתה אישית בינו לבין דביר ועסקית בין החברות, ובהמשך טען כי ביצע פעולות כעובד של חברת קונקט במסגרת השותפות.
אולם, את עיקר הביקורת ספגו עדי התביעה. על עדותו של אבי ברקו, איש עסקים שהוצג כמי שיכול לתמוך בטענת השותפות, קבעה השופטת כי "עדותו כלל אינה מסייעת לתובעים". התברר כי העד מצוי בקשרים עסקיים עם התובע ובסכסוך מתמשך עם הנתבעת, לרבות הליכי הוצאה לפועל. עדה נוספת, גב' קרן, לא ידעה למסור פרטים מהותיים על תנאי השותפות ומהימנותה הוטלה בספק לאחר שהתברר כי דרשה לקבל את שכרה במזומן, ככל הנראה במטרה להסתיר הכנסות.
גולת הכותרת הייתה עדותה של גב' סיגל אסקין, שהוצגה כמי שעבדה עבור השותפות והכינה את רשימת "ההזמנות המשותפות" שעליה התבססה התביעה כולה. השופטת קבעה כי אינה מאמינה לעדותה, אשר "הותירה רושם שלילי מאוד" והתגלתה כ"מגמתית מאוד". במהלך החקירה הנגדית, התברר כי כמעט כל טענותיה בתצהיר נסתרו. בין היתר, התגלו סתירות במועדי העסקתה, טענותיה לקבלת שכר "במזומן" ללא תלוש, וסתירות משמעותיות בכמות המכולות שיובאו. הרושם השלילי, ציינה השופטת, "רק התחזק כאשר התברר שבמקביל לעבודתה בקאיה, היא מכרה לעובדי קאיה גראס, שאותו קיבל בעלה ברישיון לצרכים רפואיים". לאור כל זאת, קבעה השופטת כי "המשקל שניתן לתת לעדותה של סיגל הוא אפסי" וכך גם המשקל של הרשימה שהיא לכאורה ערכה.
השופטת דחתה גם את ניסיונות התובעים להוכיח את טענותיהם באמצעות חלופת מסרונים. היא קבעה כי התכתובות מלמדות לכל היותר על דיונים לגבי שיתוף פעולה פוטנציאלי, אך לא על הסכם שהתגבש. למעשה, צוין בפסק הדין, מסרונים מסוימים אף סתרו את טענות התביעה, כמו מסרון שבו איציק דורש "תשלום על תקופת עבודה שלי בקאיה" – דרישה המעידה על יחסי עובד-מעסיק ולא על שותפות.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי התובעים לא הוכיחו קיומה של מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות, למעט בנוגע לעסקת הקורקינטים, שלגביה כבר קיבלו את כל המסמכים הרלוונטיים מהנתבעים. לאור כל האמור, התביעה נדחתה במלואה.
ת"א 1685-06-21
