65 שנה אחרי ההפקעה: נדחתה תביעת ענק לפיצויים נגד המדינה
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תביעה של 97 יורשים לקבלת פיצויי הפקעה בגין קרקע בבת ים שהופקעה ב-1951. השופטת עידית ברקוביץ קבעה כי השיהוי העצום בהגשת התביעה גרם למדינה נזק ראייתי כבד, והעביר את נטל ההוכחה ליורשים. למרות שלא נמצאה קבלת תשלום מפורשת, מארג ראיות נסיבתיות, ובראשן ייפוי כוח נוטריוני עליו חתם המנוח, הוביל למסקנה כי פיצויים אכן שולמו בשנות ה-50.
בפסק דין תקדימי ומנומק, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה לתשלום פיצויי הפקעה שהוגשה על ידי 97 יורשיו של המנוח חליל אחמד דכה ז"ל נגד מדינת ישראל. התביעה, שהוגשה בשנת 2016, עסקה בקרקע בשטח של 14,719 מ"ר בבת ים, הידועה כחלקה 50 בגוש 7153 , אשר הופקעה על ידי המדינה בראשית שנות החמישים לצורכי ציבור, ובמטרה להקים שיכון לעולים. פסק הדין, שניתן ב-13 באוגוסט 2025 על ידי השופטת עידית ברקוביץ, קובע כי אף שלא הוצגה "ראיית זהב" חד משמעית המאשרת את התשלום, מארג הראיות שהציגה המדינה מצביע באופן ברור על כך שפיצויים אכן שולמו למנוח.
ההליך המשפטי נסוב סביב הפקעה שבוצעה בשנת 1951, כאשר שר האוצר דאז פרסם הודעה לפיה הקרקע, שהייתה בבעלותו של דכה, דרושה לצורכי ציבור. בשנת 1953, הועברה הקרקע באופן סופי לבעלותה המוחלטת של מדינת ישראל ונרשמה על שמה בלשכת רישום המקרקעין. במשך 65 שנים לא הוגשה כל דרישה או תביעה לתשלום פיצויים, לא על ידי המנוח שנפטר בשנת 1968, ולא על ידי יורשיו. התביעה הוגשה לבסוף בשנת 2016, ביום האחרון האפשרי על פי הלכת ארידור, אשר האריכה את תקופת ההתיישנות לתביעות פיצויי הפקעה.
התובעים טענו כי הם זכאים לפיצויים בהתאם לפקודת הקרקעות, וכי מעולם לא שולם כל פיצוי בגין ההפקעה. מנגד, המדינה טענה כי מדובר בבקשה לכפל פיצוי. טענתה המרכזית הייתה כי השיהוי הקיצוני בהגשת התביעה – 65 שנים – גרם לה לנזק ראייתי חמור, שכן מסמכים רבים אבדו, והעדים הרלוונטיים שהיו מעורבים בהליך ההפקעה בשנות ה-50 כבר אינם בין החיים.
השופטת ברקוביץ קיבלה את טענת השיהוי והשלכותיה. היא קבעה כי אף שהתביעה לא התיישנה, השיהוי הכבד מצדיק את העברת נטל ההוכחה אל כתפי התובעים. במקום שהמדינה תוכיח ששילמה, על התובעים היה להוכיח באופן פוזיטיבי שלא קיבלו פיצוי. השופטת ציינה כי התובעים לא עמדו בנטל זה, ואף לא הגישו תצהיר המפרט ניסיון כלשהו לברר את שאלת התשלום בטרם הגשת התביעה.
במרכז פסק הדין עומד ניתוח מעמיק של מסכת ראיות נסיבתיות שהמדינה הצליחה לאתר במאמצים מרובים בארכיונים שונים, לרבות ארכיון קק"ל והארכיון הציוני. הגם שהמדינה לא איתרה קבלה או הסכם חתום על תשלום, היא הציגה שרשרת מסמכים המאפשרת לשחזר את האירועים. התברר כי ההפקעה כללה גם חלקה סמוכה בבעלות אדם בשם הנרי פרץ, אשר לגביו נמצא הסכם פיצויים ברור משנת 1952.
הראיה המרכזית שהכריעה את הכף הייתה ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, עליו חתם המנוח דכה ב-11 בנובמבר 1959. ייפוי הכוח, שנחתם בפני נוטריון ציבורי ובנוכחות עורך דינו של המנוח ונציג חברת "עמידר", הסמיך נציגים מקק"ל ועמידר לבצע פעולות בקרקע. השופטת קבעה כי ייפוי כוח זה זהה בנוסחו לייפוי הכוח עליו חתם פרץ לאחר שקיבל את הפיצויים, והגיעה למסקנה כי "אין הסבר לחתימתו של המנוח על ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר" אלא אם נחתם במקביל הסכם פיצויים. יום למחרת חתימת ייפוי הכוח, נמצאה התכתבות פנימית בין "עמידר" לקק"ל המסדירה את ההתחשבנות הכספית ביניהן בגין רכישת חלקתו של דכה.
חיזוק נוסף למסקנה זו נמצא בצוואתו של המנוח משנת 1968, אשר הוגשה על ידי המדינה. בצוואה, המנוח פירט את כלל נכסיו, לרבות נכסי מקרקעין אחרים, אך לא הזכיר כלל את החלקה שהופקעה או כל זכות לקבלת פיצויים בגינה. השופטת קבעה כי היעדר האזכור תומך בטענה שהפיצוי כבר שולם, והמנוח לא ראה עוד בקרקע או בפיצויים חלק מרכושו.
השופטת ברקוביץ סיכמה וקבעה כי "לא זו בלבד שלא עלה בידי התובעים להוכיח כי לא שולמו פיצויי הפקעה, אלא ששוכנעתי כי פיצויי הפקעה שולמו ולא היה מקום להגשת תביעה זו". לאור מסקנה זו, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו לשלם למדינה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.
ת"א 46434-03-16
