המחוזי דחה תביעת אישה למחצית מדירה הרשומה על שם בעלה: "לא הוכחה כוונת שיתוף, זכות הנושים גוברת"
השופט נפתלי שילה קבע כי האישה לא הרימה את הנטל להוכיח "דבר מה נוסף" הנדרש להכרה בשיתוף בנכס חיצוני, שנרכש טרם הנישואין. עוד נקבע כי גם לו הייתה מוכחת כוונת שיתוף, זכותם של הנושים, אותם הונה הבעל, הייתה גוברת, מאחר שלא מדובר בדירת מגורים אלא בנכס השקעה.
בפסק דין מנומק שניתן ב-23 ביולי 2025, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את תביעתה של אורנית אסתר גלאון אוירכמן להכיר בה כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה ברחוב הורד בתל אביב, הרשומה על שם בעלה, עילי גלאון. השופט נפתלי שילה קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כוונת שיתוף ספציפי בדירה, אשר נרכשה על ידי בעלה כשלוש שנים טרם נישואיהם, וחייב אותה בתשלום הוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח לנתבעים.
הפרשה החלה כאשר קבוצה גדולה של 36 נתבעים הגישה תביעה כספית בסך של כ-9 מיליון שקלים כנגד הבעל, אביו ואחיו, בטענה שהציגו בפניהם מצגי שווא בנוגע להשקעה בדיור מוגן באנגליה. בפסק דין שניתן בתביעה זו באפריל 2024, חויב הבעל לשלם לנתבעים למעלה מ-2.1 מיליון שקלים. במסגרת הליך זה, הוטל עיקול על הדירה בתל אביב עוד באוגוסט 2020.
בעקבות פסק הדין, הגישה האישה את התביעה הנוכחית בטענה כי מחצית מהדירה שייכת לה, וכי יש לבטל את העיקול על חלקה. לטענתה, מיד לאחר נישואיהם בשנת 2017, בעלה התכוון להעביר לה מחצית מהזכויות בדירה "ללא תמורה". היא הציגה ראיות לכך שבעלה פנה לעו"ד ורד שפרן לצורך ביצוע ההעברה, וכי הם קיימו מספר פגישות בבנק הפועלים על מנת לצרף אותה כלווה נוספת למשכנתא. עוד טענה כי הכנסות השכירות מהדירה, שפוצלה לשתי יחידות, הופקדו לחשבונם המשותף, ומחשבון זה שולמו תשלומי המשכנתא. האישה אף הציגה התכתבות עם בעלה בה כתב לה: "…ברגע שהתחתנו מה ששלי שלך, גם מבחינת הנכונות וגם מבחינת החוק".
מנגד, הנתבעים טענו כי מדובר בניסיון שקוף וחסר תום לב להבריח נכסים ולסכל את יכולתם לגבות את החוב הפסוק. הם הדגישו כי הדירה היא "נכס חיצוני" שנרכש טרם הנישואין, והאישה לא השקיעה בו כל הון. לטענתם, העובדה שהאישה לא פעלה לרישום זכויותיה במשך שנים, ונזכרה לעשות כן רק לאחר מתן פסק הדין נגד בעלה, מעידה על חוסר תום לב. עוד ציינו הנתבעים כי הדירה אינה משמשת למגורי בני הזוג, אשר התגוררו בה כשנה בלבד לאחר נישואיהם ומאז 2018 משכירים אותה ומתגוררים בצפון הארץ.
השופט שילה קיבל את עמדת הנתבעים ודחה את התביעה, תוך שהוא מפרט שורה של נימוקים. ראשית, קבע השופט כי לא מדובר בדירת מגורים. בפסיקה נקבע רף הוכחה נמוך יותר להוכחת שיתוף ב"דירת מגורים", המהווה את "גולת הכותרת" של החיים המשותפים. במקרה זה, הדירה שימשה את בני הזוג למגורים תקופה קצרה של כשנה בלבד, ומאז הושכרה במשך למעלה משבע שנים. לכן, יש לראות בה נכס השקעה, המחייב רף הוכחה גבוה יותר לכוונת שיתוף.
שנית, השופט מתח ביקורת חריפה על התנהלותה הראייתית של התובעת. הוא ציין כי "עד המפתח" להוכחת כוונת השיתוף היה הבעל עצמו, אשר תמך בתביעה אך באופן תמוה לא זומן להעיד מטעם אשתו. "אי זימון של עד כה משמעותי, פוגע קשות בגרסתה", כתב השופט. באופן דומה, התובעת נמנעה מלזמן לעדות את עורכת הדין שפרן או נציג מהבנק, שיכלו לשפוך אור על הסיבות לכך שהרישום לא בוצע.
יתרה מכך, השופט קבע כי גם אם היו קשיים מול הבנק, בני הזוג יכלו לחתום על תצהירי מתנה או לערוך הסכם ממון, אך נמנעו מכך. "הסתמכות התובעת על מסרון שהנתבע כתב לה… לא מהווה ראייה מספקת לכוונת שיתוף", קבע.
לבסוף, השופט שילה הוסיף קביעה מכרעת: גם לו הייתה התובעת מוכיחה כוונת שיתוף ספציפי, זכותה עדיין הייתה נדחית מפני זכותם של הנושים. הוא הסביר כי על פי ההלכה הפסוקה, זכותו של בן זוג בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים היא "זכות דחויה", המתגבשת רק ב"מועד קריטי" כמו גירושין או מוות. מאחר שבני הזוג חיים יחד, זכותה של האישה טרם התגבשה. מנגד, הנתבעים הם "נושים בלתי רצוניים" שהבעל הונה אותם, ולכן זכותם גוברת על זכותה הנטענת של אשתו.
ת"א 72003-05-24
