מתכנת שפיתח אפליקציות לטלפונים "כשרים" נתפס במבצע "עוקץ" ויפצה את החברה שהעסיקה אותו ב-1.2 מיליון ש"ח
בית המשפט קבע כי המתכנת הפר את הסכם הבלעדיות עליו חתם, לאחר שניסה למכור את התוכנה שפיתח עבור לקוחו למתחרים. השופט ארז יקואל מתח ביקורת על סעיף פיצוי מוסכם בסך 3 מיליון ש"ח, הפחית אותו משמעותית, אך חייב את הנתבע בסכום נכבד בשל חומרת מעשיו.
פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו חושף דרמה עסקית ומשפטית מורכבת, שהתנהלה מאחורי הקלעים של שוק הטלפונים ה"כשרים" בישראל. במרכזה של הפרשה עומד אייל חדד, מתכנת עצמאי, אשר חויב לשלם פיצויים בסך 1.2 מיליון שקלים לחברות "פ.ל.א גרופ מסחר בינלאומי" ו"טרגט מובייל", לאחר שהוכח כי הפר באופן בוטה הסכמי בלעדיות עליהן חתם, ואף סיפק מוצרים פגומים. פסק הדין, שניתן על ידי סגן הנשיא, השופט ארז יקואל, ב-26 במאי 2025, שופך אור על האופן בו חברה גילתה כי המתכנת ששכרה מנסה למכור את הקניין הרוחני שלה למתחרים, ועל "מבצע עוקץ" שביצעה כדי להוכיח את טענותיה.
הפרשה החלה כאשר החברות התובעות, העוסקות בשיווק טלפונים "כשרים" למגזר החרדי, שכרו את שירותיו של חדד לפיתוח מערכת הפעלה ייחודית ובלעדית עבור מכשירי נוקיה מדגמים שונים. ההסכמים בין הצדדים כללו סעיפי בלעדיות מפורשים, שאסרו על חדד לפתח תוכנות דומות עבור מתחרים בשוק הטלפונים הכשרים או לסייע להם בכל דרך.
הסכסוך החל לבעבע כאשר לתובעות הגיעו שמועות כי חדד מפר את התחייבויותיו ומוכר את התוכנה שפיתח עבורן לגורמים אחרים. כדי לאמת את החשדות, יזמה החברה מהלך מתוחכם: נציג מטעמה פרסם הודעה בפורום מתכנתים באינטרנט, בו היה חבר גם חדד, ובה ביקש הצעת מחיר לפיתוח תוכנה הזהה לזו שפיתח חדד עבור התובעות. חדד הגיב להודעה, הציע לבצע את העבודה תמורת 50,000 ש"ח, ובעקבות כך נוצר קשר בינו לבין חוקר פרטי שנשכר על ידי התובעות והתחזה ללקוח.
במהלך שתי פגישות שתועדו, הסכים חדד לבצע את העבודה עבור החוקר הפרטי, ואף קיבל ממנו מקדמה בסך 5,000 ש"ח. בחקירתו בבית המשפט, הודה חדד כי אמר לחוקר שהפיתוח "כבר מוכן", מתוך הבנה שמדובר באותה עבודה שביצע עבור התובעות.
בנוסף למבצע העוקץ, הציגו התובעות בפני בית המשפט התכתבויות של חדד עם בכיר בחברה מתחרה, בהן הוא מציע למכור לו את הגרסאות שפיתח. באחת ההודעות כתב חדד: "הכי חשוב זה שאף אחד לא צריך לדעת שאני עושה את זה כי עלול לפגוע בי" , ובאחרת ציין: "יש לקוח ששילם לא מעט כסף על פיתוח. זה לא הוגן שאני אסכן למכשיר בודד". התכתבויות אלו, קבע השופט, מדברות בעד עצמן ומוכיחות את כוונתו של חדד להפר את ההסכם.
אחד ממוקדי המחלוקת המרכזיים במשפט נגע לנספח להסכם, שהוצג על ידי כל צד בגרסה שונה. גרסת התובעות כללה סעיף פיצוי מוסכם דרקוני, לפיו כל הפרה של סעיפי הבלעדיות תזכה את החברה בפיצוי של 3 מיליון שקלים, בנוסף להשבת כל הסכומים ששולמו למתכנת. חדד טען כי גרסה זו מזויפת, וכי הוא חתם על נספח קצר יותר שלא כלל סעיף פיצוי כה חמור.
השופט יקואל דחה את טענת הזיוף של חדד וקבע כי גרסת התובעות היא האותנטית. הוא נימק זאת, בין היתר, בכך שטענת הזיוף הועלתה בשלב מאוחר של ההליך, וכי חדד עצמו לא הכחיש את קיומו של סעיף פיצוי מוסכם בסך 3 מיליון שקלים כאשר עומת עם הטענות בפגישה שתועדה לפני הגשת התביעה.
למרות קביעתו כי חדד הפר את ההסכם וכי סעיף הפיצוי המוסכם תקף, החליט השופט להפעיל את סמכותו ולהפחית את סכום הפיצוי באופן משמעותי. הוא קבע כי פיצוי של 3 מיליון שקלים "לא מגלה יחס סביר לנזק שהיה צפוי להיגרם מההפרה". השופט ציין כי התמורה החוזית הכוללת ששולמה לחדד עמדה על פחות מחצי מיליון שקלים, וכי ההפרה עצמה, חמורה ככל שתהיה, לא הבשילה לכדי העברת התוכנה למתחרים בפועל, אלא נותרה בשלב של "גישושים" ו"ניסיון בלתי צליח".
השופט גם רמז ל"צל חלקי" על תום ליבן של התובעות, ותהה על הנסיבות בהן הוסף סעיף פיצוי כה משמעותי להסכם ימים ספורים בלבד לפני שהחלו לבדוק את נאמנותו של חדד. בסופו של דבר, העמיד השופט את סכום הפיצוי הכולל על 1,200,000 ש"ח, סכום אשר חובק בתוכו את השבת הכספים ששולמו לחדד (כ-450,000 ש"ח) ואת המקדמה שקיבל מהחוקר הפרטי. בנוסף, חויב חדד לשאת בהוצאות המשפט של התובעות בסך 80,000 ש"ח.
ת"א 54317-08-21
