פסק דין תקדימי: ביהמ"ש ביטל מחצית משומת מס על הפרשי הון של 10 מיליון ש"ח ומתח ביקורת חריפה על רשות המיסים
בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעורם של בעלי עסקים לבדים, הרצל ולימור זכריה, וקבע כי טעות חשבונאית היא המקור למרבית הפרש ההון הלא מוסבר שלהם. עם זאת, השופטת ירדנה סרוסי קבעה באומדן כי מחצית מהסחורה שבגינה ניתנו הנחות אכן נמכרה, ולכן יש לחייב את בני הזוג במס על מחצית מהסכום שבמחלוקת. במקביל, בוטלה לחלוטין שומה נפרדת לשנת 2018 שהוציא פקיד השומה, תוך שהשופטת מותחת ביקורת נוקבת על התנהלות הרשות.
בפסק דין שניתן ב-4 ביוני 2025, קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו, מפי השופטת ירדנה סרוסי, באופן חלקי את ערעורם של בני הזוג הרצל ולימור זכריה נגד פקיד שומה תל אביב 3. פסק הדין עסק בשתי סוגיות מרכזיות: חיוב במס בגין הפרשי הון בלתי מוסברים בסך של קרוב ל-10 מיליון ש"ח, והעלאת שיעור הרווח הגולמי לאחד מעסקיהם לשנת 2018. בית המשפט קבע כי המערערים יחויבו במס רק על כמחצית מהפרש ההון, ביטל כליל את השומה השנייה, ומתח ביקורת חסרת תקדים על התנהלות רשות המיסים, אותה כינה "לא ראויה ולא תקינה".
תחילתה של הפרשה בהשוואה שערך פקיד השומה בין שתי הצהרות הון שהגישו בני הזוג זכריה, בעלי שלושה עסקים למכירת בדים: "בדי הרצל", "רוקמת התחרה" וחברת "ונוס 18 בע"מ". בעוד שבהצהרת ההון ליום 31 בדצמבר 2007 עמד הונם נטו על כ-3.6 מיליון ש"ח, הרי שבהצהרה עשור לאחר מכן, ליום 31 בדצמבר 2017, זינק הונם לסכום של כ-23 מיליון ש"ח. לאחר התאמות, מצא פקיד השומה הפרש הון בלתי מוסבר בסך של כ-18 מיליון ש"ח. בהמשך, ולאחר בדיקה נוספת, מיקד פקיד השומה את דרישתו והעמיד את הפרש ההון הבלתי מוסבר לשנות המס הפתוחות (2015-2017) על סך של 9,865,263 ש"ח, וסכום זה עמד במרכז המחלוקת הראשונה בערעור.
בנוסף, במסגרת שומה נפרדת לעסק "רוקמת התחרה" לשנת 2018, קבע פקיד השומה כי שיעור הרווח הגולמי שדווח (20%) אינו סביר, והעלה אותו באופן דרמטי ל-35%, מה שהוסיף להכנסתם החייבת כ-800 אלף ש"ח.
טענתם המרכזית של המערערים הייתה כי לא נוצר כלל גידול אמיתי בהונם, וכי מקורו של הפרש ההון הוא ב"שגגה חשבונאית". לטענתם, במשך שנים, הנחות שקיבלו מספקי בדים מחו"ל בגין סחורה פגומה, נרשמו בטעות בהנחיית רואה החשבון הקודם שלהם כזיכויים בכרטסת הבעלים, במקום להקטין את עלות הרכש של הסחורה. פעולה זו ניפחה באופן מלאכותי את הונם האישי על הנייר, מבלי שהתקבל אצלם כסף בפועל. מנגד, טען פקיד השומה כי נטל ההוכחה להסביר את מקור הכספים מוטל על המערערים, וכי הם לא הצליחו להרים נטל זה ולא סיפקו ראיות מספקות לטענת ההנחות.
השופטת סרוסי קיבלה את גרסת המערערים לגבי מקור הפרש ההון. היא קבעה כי הוכח בפניה, בין היתר באמצעות עדותו המהימנה של מנהל החשבונות של העסק, כי אכן מקור הגידול בהון הוא בסגירת יתרות זכות של ספקים כנגד כרטיסי הבעלים, וכי גרסתם של המערערים לגבי קבלת הנחות מספקים סבירה יותר מגרסת המשיב, שלא סיפק כל הסבר חלופי הגיוני. "במאזן ההסתברויות, גרסתם של המערערים למהלך העניינים הכולל גוברת על גרסת המשיב… כך שהמערערים הרימו את הנטל המוטל עליהם".
עם זאת, בכך לא תם הדיון. השופטת נדרשה להכריע בשאלה מהי ההשלכה המיסויית של אותן הנחות. המשיב טען כי גם אם ניתנו הנחות, הן היו צריכות להקטין את עלות המכר, ובכך להגדיל את הרווח הגולמי החייב במס. המערערים, מנגד, טענו כי הבדים שבגינם ניתנו ההנחות היו פגומים ומעולם לא נמכרו, ולכן ההנחות היו צריכות להפחית רק את שווי המלאי, מבלי להשפיע על הרווח.
בנקודה זו, דחתה השופטת את עמדות הקיצון של שני הצדדים. היא קבעה כי טענת המערערים שאף בד פגום לא נמכר "אינה סבירה" ונוגדת "כל היגיון עסקי". מנגד, קבעה כי גם טענת המשיב, שמשמעותה כי כל הבדים הפגומים נמכרו, אינה מתקבלת על הדעת, שכן היא הייתה מובילה לרווח גולמי חריג של 62%, סטייה ניכרת מהמקובל בענף.
בהיעדר נתונים מדויקים, קבעה השופטת את חבות המס על דרך האומדן. היא פסקה כי יש להניח שמחצית מהסחורה שבגינה ניתנו הנחות אכן נמכרה. לפיכך, חייבה את המערערים במס רק על מחצית מהסכום המרכזי שבמחלוקת (כ-3.98 מיליון ש"ח מתוך כ-7.96 מיליון ש"ח), בתוספת פער נוסף של כ-1.9 מיליון ש"ח שלא ניתן לו הסבר מספק.
בסוגיה השנייה, הנוגעת לשומת הרווח הגולמי לשנת 2018, קיבל בית המשפט את הערעור במלואו וביטל את השומה. השופטת סרוסי מתחה ביקורת חריפה על התנהלות פקיד השומה, וקבעה כי השומה כולה התבססה על סטייה מהתדריך הכלכלי של רשות המיסים, מבלי שהובאו תימוכין ונתונים קונקרטיים מהעסק עצמו. התברר כי חוות הדעת של המומחית מטעם הרשות התבססה על מדגם חשבוניות משנת 2016, שלא הייתה רלוונטית כלל לשנת השומה 2018. השופטת קבעה כי "המשיב הוציא שומה כלאחר יד על בסיס חוות דעת לא מבוססת, זה לא הסטנדרט המצופה מרשות מנהלית שנהנית מחזקת התקינות".
לאור קביעתה כי מקור הפרשי ההון הוא בשגגה, ולא בזדון, ביטלה השופטת גם את שיעורי המס המוגדלים שהוטלו על המערערים. בסופו של יום, למרות שהערעור התקבל בחלקו, לא נפסקו הוצאות לאף אחד מהצדדים.
ע"מ 51279-12-21
