תביעת המיליונים של הקדש בית הכנסת נדחתה: חברת ציוד הדנטלי לא תשלם דמי שכירות ריאליים
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תביעה בסך כ-3 מיליון שקל שהגיש "הקדש בית כנסת ציון" נגד חברת "א. לוי דנטל דפו בע"מ" ובעליה, בה טען ההקדש כי על החברה לשלם דמי שכירות חופשיים עבור נכס ברחוב קלישר בתל אביב, בטענה שעיקר עיסוקה הוא יבוא. בפסק הדין נקבע כי ההקדש לא הצליח להוכיח טענה זו, אך במקביל חויבו הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים עבור חדר במרתף הנכס, בו לא הוכרה להם זכות דיירות מוגנת.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בפסק דין שניתן ביום 16 ביוני 2025, שם סוף לסאגה משפטית ארוכת שנים בין "הקדש בית כנסת ציון" לבין חברת "א. לוי דנטל דפו בע"מ" ובעליה, יעקב ואלון לוי. כבוד השופט דורון חסדאי דחה את תביעתו המרכזית של ההקדש לחייב את החברה בתשלום דמי שכירות "ריאליים" בסך של כשלושה מיליון שקלים. התביעה, שהוגשה במקור ב-9 באפריל 2018, התבססה על הטענה כי הנתבעים, המחזיקים בנכס ברחוב קלישר 27 בתל אביב מזה עשרות שנים, הינם פולשים או, לחלופין, גם אם יוכרו כדיירים מוגנים, עליהם לשלם דמי שכירות חופשיים מאחר ועסקם עוסק בעיקרו ביבוא.
ההקדש טען כי החברה, העוסקת ביבוא והפצת ציוד לרפואת שיניים, אינה זכאית להגנת תקרת דמי השכירות הקבועה בחוק הגנת הדייר. טענתם המשפטית נסמכה על תקנה 1(3) ל"תקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק – אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983", הקובעת כי ההגבלה על גובה דמי השכירות לא תחול על "בית עסק שעיקר שימושו עסקי יבוא או יצוא". לשיטת התובע, הנתבעים מנהלים עסק משגשג ופורח על גבו של ההקדש, תוך שהם "גוזלים" אותו ואינם משלמים תמורה הולמת עבור השימוש בנכס מזה עשרות שנים.
מנגד, הנתבעים טענו כי הם מחזיקים בנכס כדיירים מוגנים כדין מזה כ-67 שנים. בעוד שלא הכחישו כי עסקם כולל גם יבוא, הם עמדו על כך שאין זה עיקר פעילותם. יעקב לוי, מנהל החברה, הצהיר כי עיסוקי החברה מגוונים וכוללים שיווק, הפצה, ייצור, וכן ארגון קורסים והשתלמויות לאנשי מקצוע בתחום רפואת השיניים, הן בארץ והן בחו"ל.
לאחר שבחן את מכלול הראיות ושמע את העדויות, קבע השופט חסדאי כי נטל ההוכחה להוכיח כי "עיקר השימוש" בנכס הוא ליבוא מוטל על התובע, והוא לא עמד בנטל זה. "הוכחה כי החברה 'עוסקת ביבוא' (עובדה שאינה מוכחשת) לא די בה לעמידה בנטל שהיה מוטל על התובע בענייננו," כתב השופט בפסק הדין. בית המשפט מצא את עדותו של יעקב לוי, שתיאר את פעילות החברה כ"מכלול" המורכב מייצור, יבוא, שיווק וקורסים, כאמינה ומהימנה.
השופט דחה את ניסיונות התובע להסתמך על מסמכים שונים, בהם הסכם שכירות משנת 1972, תזכיר ההתאגדות של החברה וקטלוג מוצרים. לגבי ההסכם מ-1972, שבו צוין כי השוכר מחזיק בעסק שעיקר שימושו יבוא או יצוא, קבע בית המשפט כי לא הוכח קשר משפטי מחייב בין החתומים על אותו הסכם לבין הנתבעים הנוכחיים, ובפרט לחברה שהוקמה רק בשנת 1982. כמו כן, ציין השופט כי השימוש בנכס הוא דינמי ומשתנה, ומה שהיה נכון לשנת 1972 אינו בהכרח משקף את המצב כיום.
עם זאת, פסק הדין לא היווה ניצחון מוחלט לנתבעים. חלק אחר של התביעה, הנוגע לחדר ספציפי בקומת המרתף של הנכס, התקבל. בהתבסס על פסק דין קודם של ערכאת הערעור, נקבע כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח זכויות דיירות מוגנת בחדר זה, ששטחו הוערך על ידי מומחה בית המשפט בכ-20 מ"ר.
בשל קביעה זו, חויבו הנתבעים 1 ו-2 (החברה ויעקב לוי) לשלם לתובע דמי שימוש ראויים עבור חדר זה, לתקופה של שבע שנים שקדמו להגשת התביעה. הסכום חושב על בסיס חוות דעתו של השמאי יגאל אברהמוב, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, ובסך הכל הועמד על 28,053.60 שקלים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ כחוק.
בסופו של דבר, התביעה המרכזית נדחתה, ונקבע כי החברה תמשיך לשלם דמי שכירות מוגנים עבור עיקר הנכס. בנוסף, חויב התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 75,000 שקלים.
ת"א 11333-04-18
