תביעת הענק נדחתה: ביהמ"ש דחה תביעת 5.6 מיליון שקל נגד בעלי חברת "טלל" ורואי החשבון
בית המשפט המחוזי דחה תביעה שהגיש המנהל המיוחד של חברת טלל, עו"ד יניב אינסל, וקבע כי אין לחייב את בעל השליטה לשעבר, שרגא רוזנצוויג, ואת פירמת רואי החשבון וקסלר-קודנצ'יק-אנוך, בחובות החברה. השופט אריאל צימרמן מתח ביקורת חריפה על התנהלות התובע ועל "הרחבת חזית דרמטית" של הטיעונים, וציין כי התביעה מותירה "תחושה לא נוחה" של "שידור חוזר" לתביעה קודמת שכבר נדחתה.
בפסק דין מפורט שניתן ב-15 ביוני 2025, דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (המחלקה הכלכלית) תביעה בסך כ-5.6 מיליון שקלים שהוגשה נגד בעליה לשעבר של חברת טלל בע"מ (בפירוק), שרגא יוסף רוזנצוויג, חברות שבשליטתו ופירמת רואי החשבון שליוותה את החברה. התביעה, שהוגשה על ידי עו"ד יניב אינסל בתפקידו כמנהל מיוחד לנכסי החברה, טענה לניהול עסק בתרמית, לריקון החברה מנכסיה ולהתרשלות חמורה של רואי החשבון. השופט אריאל צימרמן דחה את כל הטענות, חייב את התובע בהוצאות משפט בסך 100,000 שקלים, ומתח ביקורת נוקבת על התנהלות התביעה לאורך ההליך.
תחילתה של הפרשה בסכסוך עסקי שהתגלע בין חברת טלל, שעסקה בייבוא ומכירת תנורים, לבין ספקית טורקית בשם "דורוק" בשנים 2006-2007. סכסוך זה הוביל לתביעה שהגישה דורוק בשנת 2008 נגד טלל, נגד בעליה רוזנצוויג, ונגד חברה אחות בשם שאוב לורנץ בע"מ, בסך של כ-3.9 מיליון שקלים. טלל מצידה הגישה תביעה שכנגד בטענה שהתנורים שסופקו לה היו פגומים. בשנת 2014, בית המשפט קיבל את תביעת דורוק נגד טלל והעמיד את החוב על כ-5.2 מיליון שקלים, אך דחה את התביעה האישית נגד רוזנצוויג ונגד חברת שאוב.
משלא שילמה טלל את חובה, הגישה דורוק בקשה לפירוקה, ועו"ד אינסל, שייצג את דורוק, מונה למנהל מיוחד לחברה. על בסיס חוות דעת של רו"ח שלומי פיליבה, הגיש עו"ד אינסל בשנת 2019 בקשה לחייב את רוזנצוויג, חברות שבשליטתו (י.ש. רוזנצויג בע"מ ושאוב לורנץ בע"מ) וכן את משרד רואי החשבון וקסלר, קודנצ'יק, אנוך ושות', בחובות החברה. הבקשה הועברה לדיון כתביעה אזרחית רגילה במחלקה הכלכלית , והועמדה על סך של כ-5.4 מיליון שקלים, סכום המקביל כמעט במדויק לחובה של טלל לדורוק.
התביעה התבססה על שני נדבכים עיקריים מחוות דעתו של רו"ח פיליבה. הנדבך הראשון עסק במכירת שני נכסי נדל"ן של טלל בחולון ובקיסריה. נטען כי הנכסים נמכרו תמורת 10.5 מיליון שקלים, סכום הנמוך ב-4.4 מיליון שקלים משוויים בספרי החברה. לטענת התובע, שווי הנכסים בספרים "נופח" באופן מלאכותי באמצעות שינוי שיטת הרישום החשבונאי בשנת 2009, ללא הערכות שווי תומכות. פעולה זו, כך נטען, הסוותה את היותה של החברה בגרעון בהון העצמי, ומנעה מרואי החשבון לרשום הערת "עסק חי" בדוחות הכספיים.
הנדבך השני התמקד בטענה כי תמורת מכירת הנכסים שימשה בעיקרה לפירעון חובות לחברת שאוב לורנץ, חברה אחות בשליטת רוזנצוויג, בסך של כ-5.6 מיליון שקלים (נטו). התובע טען כי פעולות אלו היוו מהלך תרמיתי שנועד לרוקן את טלל מנכסיה ולהבריחם לנושים קשורים, על חשבון נושים חיצוניים כמו דורוק. כלפי משרד רואי החשבון נטען כי התרשל באופן חמור בתפקידו, בכך שאיפשר את המהלכים הללו ולא התריע עליהם בדוחות הכספיים.
הנתבעים דחו את הטענות מכל וכל. הם טענו כי התביעה היא ניסיון פסול של דורוק "לפתוח מחדש" את פסק הדין שדחה את התביעה האישית נגדם. לגופו של עניין, נטען כי לא היה כל ניסיון לרוקן נכסים, וכי רוזנצוויג האמין בתום לב שסיכויי התביעה של דורוק נמוכים, הערכה שגובתה בהחלטת ביניים של בית המשפט שביטלה עיקולים שהוטלו על נכסי החברה. עוד נטען כי הערכת שווי הנכסים בספרים גובתה בשומות חיצוניות, וכי מכירתם נעשתה שנים לאחר הגשת התביעה, מה שמפריך את הכוונה להברחת נכסים. בנוסף, הודגש כי לטלל היה חוב לגיטימי ומשמעותי כלפי שאוב, ופירעונו היה מהלך עסקי תקין.
השופט צימרמן קיבל את עמדת הנתבעים ודחה את התביעה לחלוטין. לב פסק הדין נסוב על "הרחבת חזית דרמטית ובלתי מקובלת" שביצע התובע. השופט קבע כי התביעה, כפי שהוגשה במקור, התבססה על חוות דעת של רו"ח פיליבה משנת 2018, שעסקה באירועים משנת 2010 ואילך, והתבססה על חומרים חלקיים בלבד. אולם, במהלך ניהול המשפט, ובמיוחד בשלב הסיכומים, העלה התובע שלל טענות עובדתיות חדשות ומרחיקות לכת, שלא היה להן זכר בכתבי הטענות המקוריים. טענות אלו, שכללו למשל טענה לחלוקת דיבידנד אסורה ב-2009 והטעיית בית המשפט בהליכי העיקול ב-2008, התבססו על מסמכים ודוחות כספיים מהשנים 2006-2009, שרו"ח פיליבה כלל לא בדק בעת הכנת חוות דעתו המקורית.
השופט קבע כי "לא לעת חקירות נגדיות, ודאי לא לעת סיכומים, ניתן לייצר סיפור מעשה חדש" וכי הרחבת חזית זו, כשלעצמה, מצדיקה את דחיית התביעה.
מעבר לכך, השופט דחה גם את טענות התביעה לגופן. הוא קבע כי התובע לא הצליח לבסס את ההנחה שרוזנצוויג פעל מתוך כוונה לרמות, וציין כי האמונה של הנתבעים בדבר סיכויי ההצלחה בהליך נגד דורוק הייתה לגיטימית, בפרט לאור החלטת בית המשפט בעניין העיקולים. הוא לא מצא פגם בשערוך נכסי הנדל"ן, שגובה במסמכים, וקבע כי אין כל נזק במכירת הנכסים במחיר השוק, גם אם היה נמוך מהרשום בספרים. גם הטענות בדבר פירעון החוב לחברת שאוב נדחו, תוך קביעה כי מדובר היה בחוב לגיטימי ולא הוכח כל פסול בפירעונו. בהתאם, נדחתה גם התביעה נגד משרד רואי החשבון.
ת"א 64512-05-21
