תביעת ענק בהיקף 14 מיליון שקל נדחתה: בית המשפט קבע כי רוכשי קרקע חקלאית היו מודעים לסיכונים
103 תובעים טענו כי הוטעו לרכוש מגרשים "עם פוטנציאל הפשרה" בסמוך למושב בית חנן, אך השופטת עידית ברקוביץ קבעה כי ההסכמים היו ברורים, המידע המהותי נמסר, והרוכשים עצמם נמנעו מלפעול לקידום שינוי הייעוד.
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו דחה תביעת ענק בסך 14,180,000 שקלים שהגישה קבוצה של 103 רוכשים נגד קבוצת הנדל"ן "איזנברג" ועורך דין שליווה את העסקה. בפסק דין מפורט שניתן ביום 28 במאי 2025, קבעה כבוד השופטת עידית ברקוביץ כי התובעים, שרכשו קרקע חקלאית בשנת 2012, לא הוטעו, וכי היו מודעים היטב לסיכונים הכרוכים בעסקה, לרבות האפשרות שהקרקע לא תופשר לבנייה לעולם.
הפרשה החלה בשנת 2012, כאשר התובעים רכשו מגרשים חקלאיים בגוש 3744, בתחום המועצה האזורית גן רווה, בסמוך למושב בית חנן. לטענתם הם הונעו לרכוש את המגרשים על סמך מצגי שווא והבטחות מטעם חברות הנדל"ן "קבוצת איזנברג נדל"ן" ו"רילטי אקזקיוטיב שמעון אייזנברג", שבבעלות איש העסקים שמעון איזנברג. התובעים טענו כי הוצג להם ששינוי ייעוד הקרקע מחקלאות למגורים צפוי להסתיים בתוך 5 עד 10 שנים, וכי החברות יפעלו לזירוז התהליך.
עוד טענו התובעים כי הנתבעים הסתירו מהם מידע קריטי, לפיו הקרקע מסווגת כ"אזור חקלאי/נוף כפרי פתוח", סיווג המקשה משמעותית על הפשרתה לבנייה. לשיטתם, מצגים אלו, יחד עם שמו המוכר של איזנברג והמעטפת המשפטית שסיפק הנתבע הנוסף, עו"ד יוסף גיא מוסרי, גרמו להם להאמין כי הם מבצעים "עסקת חייהם", בעוד שבפועל רכשו "מקסם שווא".
מנגד, הנתבעים הכחישו את הטענות מכל וכל. נתבעים 1-3 טענו כי ניתן גילוי מלא ומפורש על מצבה התכנוני של הקרקע, וכי מעולם לא הוצג מצג של הפשרה ודאית בפרק זמן מוגדר. הם הדגישו כי ההסכמים שעליהם חתמו התובעים הבהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מדובר בקרקע חקלאית, וכי שינוי ייעוד "אם וככל שיאושר" אינו ודאי. עו"ד מוסרי טען מצידו כי תפקידו בעסקה היה טכני-משפטי בלבד, והתמקד ברישום הזכויות, ולא היה לו כל קשר להיבטים התכנוניים או השיווקיים של הפרויקט.
בפסק הדין, קיבלה השופטת ברקוביץ את עמדת הנתבעים במלואה ודחתה את התביעה. היא קבעה כי טענת התובעים המרכזית, בדבר הסתרת סיווג הקרקע כ"נוף כפרי פתוח", מהווה "הרחבת חזית" אסורה, שכן היא לא הופיעה בכתב התביעה המקורי. לגופו של עניין, קבעה השופטת כי אין נפקות ממשית אם נאמר "קרקע חקלאית" או "קרקע חקלאית/נוף כפרי פתוח", שכן ההסכמים הבהירו את המשמעות המעשית: מדובר בקרקע שאינה מיועדת לבנייה, וייתכן שייעודה לא ישונה לעולם.
השופטת מתחה ביקורת על התובעים, וציינה כי הם לא הצליחו להוכיח את המצגים הנטענים. עדויותיהם בנוגע למצג על הפשרה תוך 5-10 שנים היו מהוססות ולא עמדו במבחן החקירה הנגדית. יתרה מכך, פסק הדין מדגיש כי ההסכמים הכתובים, שהתובעים אישרו כי קראו טרם החתימה, היו ברורים וחד-משמעיים. נכתב בהם במפורש כי הקרקע נמצאת בתחום המועצה האזורית גן רווה (ולא בתוך מושב בית חנן), כי ייעודה הוא חקלאי, וכי אין כל ודאות לשינוי ייעוד.
נקודה משמעותית נוספת בפסק הדין היא מחדלם של התובעים עצמם. השופטת קבעה כי מהראיות עלה שהתובעים היו מודעים לכך ששינוי הייעוד דורש פעולה אקטיבית מצדם, אך הם נמנעו מלנקוט בפעולות ממשיות לקידום התכנון במשך שנים. "התובעים ידעו שהמחיר ששלמו עבור מגרש… אינו מחיר של בית וכי עליהם לפעול כדי שניתן יהיה לבנות על המגרש, אלא שהם לא היו חפצים להשקיע כספים לצורך כך", נכתב בפסק הדין.
במהלך ההליך, התובעים זנחו את דרישתם המקורית לביטול ההסכמים והשבת כספם, לאחר שהגיעו להסדר פשרה עם אחת הנתבעות. הם בחרו להשאיר את הקרקע בבעלותם ולתבוע פיצויים בלבד. השופטת קבעה כי התובעים לא הניחו כל תשתית משפטית או ראייתית המזכה אותם בפיצויים, במיוחד כאשר החוזים לא בוטלו.
לאור כל האמור, התביעה נדחתה. התובעים חויבו לשאת בהוצאות הנתבעים 1-3 בסך 15,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינם בסך 75,000 ש"ח, וכן בהוצאותיו של נתבע 4 בסכומים זהים.
ת"א 33572-08-18
