אחרי למעלה מ-80 שנה: נדחתה תביעת יורשת לקבל קרקע שנרכשה טרם השואה
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה תביעה בשווי 8 מיליון שקלים להשבת קרקע בכפר הס שנרכשה בשנת 1938. השופט קבע כי התביעה התיישנה באופן קיצוני, וכי הזכויות בקרקע היו שייכות לאבי התובעת, ניצול שואה, ולא לסבה שנספה, ועל כן חוק נכסי נספי השואה אינו חל. עוד נקבע כי לכל היותר, עמדה למשפחה זכות לקבלת כספים במסגרת הליך פשיטת הרגל של המוכר בשנות ה-40, ולא זכות קניינית בקרקע עצמה.
בפסק דין שניתן ביום חמישי, 15 במאי 2025, על ידי כבוד השופט אילן דפדי בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נדחתה תביעתה של אבלין ווילינגר, אזרחית גרמניה, להשבת מקרקעין שטענה כי נרכשו על ידי סבה ו/או אביה בשנת 1938, או לחלופין לקבלת שוויים הריאלי בסך 8 מיליון שקלים. פסק הדין חותם סאגה משפטית והיסטורית ארוכת שנים, שהחלה עוד לפני קום המדינה.
התביעה הוגשה במקור בשנת 2019 על ידי ווילינגר, נכדתו של אדולף אברהם צבי ווילינגר ז"ל, שנספה במחנה ההשמדה אושוויץ באפריל 1944. אביה, יוסף אשר ווילינגר ז"ל, היה ניצול השואה היחיד ממשפחתו והלך לעולמו בגרמניה בשנת 1983. התביעה הוגשה נגד האפוטרופוס הכללי, קרן קיימת לישראל (קק"ל) וכונס הנכסים הרשמי.
על פי כתב התביעה, בשנת 1938 נחתם בעיר קלוש שברומניה הסכם בין חנן בלשר, סוחר קרקעות בארץ ישראל, לבין משפחת ווילינגר, לרכישת שטח אדמה בגוש 7752, באזור תל מונד דאז, המצוי כיום בשטח היישוב כפר הס. לטענת התובעת, סבה שילם את מלוא התמורה, 200,000 לירות רומניות, עבור הקרקע שנרכשה עבור אביה.
אלא ששרשרת אירועים טרגיים והיסטוריים מנעה את השלמת העסקה. המוכר, חנן בלשר, הוכרז פושט רגל בשנת 1941. במסגרת הליכי פשיטת הרגל, נכסיו, כולל המקרקעין המדוברים, נמכרו על ידי הנאמן לקק"ל, אשר רשמה את הזכויות על שמה כדין בשנת 1943. באותן שנים, רומניה הוכרזה "מדינת אויב" על ידי שלטון המנדט, ורכושם של אזרחיה נוהל על ידי "הממונה על נכסי האויב". הממונה אכן הגיש תביעת חוב בשם רוכשי הקרקעות הרומנים, כולל אביה של התובעת, אך תביעות אלו נדחו על ידי הנאמן בפשיטת הרגל.
התובעת טענה כי בשל נסיבות השואה והמלחמה, סבה ואביה לא יכלו לפעול למימוש זכויותיהם וכי מכירת הקרקע לקק"ל נעשתה שלא כדין. היא הוסיפה כי יש לראות בנכס "נכס של נספה שואה" וכי קק"ל רכשה אותו בחוסר תום לב, בידיעה שהוא שייך לאחרים שלא יכלו לממש את זכויותיהם.
השופט דפדי דחה את התביעה וקיבל את טענות ההגנה של הנתבעים, ובראשן טענת ההתיישנות. בפסק הדין צוין כי אביה של התובעת ידע על מכירת הקרקע לקק"ל לכל המאוחר בשנת 1969, כאשר ביקר בארץ ושכר את שירותיו של עו"ד ג'ורג' יעקובוביץ כדי לברר את גורל הנכס. כבר בינואר 1970, קיבל עורך דינו מכתב מראש המועצה האזורית הדר השרון, המאשר כי "האדמה נמכרה כחוק… לקק"ל". למרות ידיעה זו, ולמרות שהיגר לגרמניה ב-1972 ולא הייתה מניעה שיפעל, האב לא הגיש תביעה עד לפטירתו ב-1983. התובעת עצמה הודתה כי ידעה על מטרת נסיעתו של אביה לישראל עוד בשנת 1969, אך התביעה הוגשה רק ב-2019. השופט קבע כי שיהוי כה קיצוני מוביל להתיישנות התביעה.
נימוק מרכזי נוסף לדחיית התביעה היה קביעתו של בית המשפט כי אין מדובר ב"נכס של נספה שואה". מעיון בהסכם המכר המקורי עולה בבירור כי הקונה היה "יוסף אשר בן אבא צבי ווילינגר", כלומר, אביה של התובעת, שהיה אז אדם בוגר. סבה, שנספה בשואה, רק חתם בשם בנו. מכיוון שהאב היה ניצול שואה שנפטר רק בשנת 1983, הוראות "חוק נכסים של נספי השואה" אינן חלות בעניינו. בית המשפט ציין כי גם החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה, אליה פנתה התובעת בעבר, הגיעה לאותה מסקנה בדיוק.
לבסוף, קבע השופט כי גם לגופו של עניין, לאביה של התובעת לא היו זכויות קנייניות בקרקע. מאחר שהמוכר פשט את הרגל לפני שהזכויות הועברו על שם הקונה, כל מה שעמד לאביה הייתה זכות חוזית לקבלת כספים בחזרה – כלומר, מעמד של נושה בהליך פשיטת הרגל. לכן, הדרך היחידה שעמדה בפניו הייתה הגשת תביעת חוב לקופת הכינוס, כפי שאכן נעשה על ידי הממונה על רכוש האויב. משכך, לא ניתן היום לתבוע את הקרקע עצמה, ובפרט לאור העובדה שבשטח קיימים כיום משקים חקלאיים ובתים.
לאור כל האמור, ולאחר שקיבל יותר מטענת הגנה אחת, דחה השופט את התביעה. עם זאת, ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, הוא נמנע מלחייב את התובעת בהוצאות נוספות, מעבר לסכום של 10,000 שקלים בו חויבה קודם לכן.
ת"א 12945-06-19
