בית המשפט דחה תביעת משפחה לביטול משכנתא: "חתמנו תחת איומים"; הריבית החריגה בחוזה בוטלה
בפסק דין חריף, דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע את טענותיהם של שלושה בני משפחה כי אולצו לחתום על הסכם הלוואה ומשכון בסך 1.6 מיליון שקלים תחת איומים על חייהם, אך מתח ביקורת נוקבת על המלווה והתערב בסעיף הריבית שנקבע, בשל אי-חוקיותו והשתהותו במימוש החוב במשך שנים.
פסק דין, שניתן ב-10 באוגוסט 2025 על ידי כבוד השופט גד גדעון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, חותם סאגה משפטית ארוכת שנים בין בני משפחת סולימני – בן ציון, גולן וריחנית – לבין המלווה שמשון בוכניק. התובעים, שיוצגו על ידי עורכי הדין אמיר מלכי-אור ולירון סעד, ביקשו להצהיר על בטלותו של הסכם הלוואה שנחתם ביוני 2008, וכן על בטלות המשכון שנרשם על זכויותיו של בן ציון סולימני במשק חקלאי במושב זרחיה. מנגד, הנתבע, שיוצג על ידי עורך הדין רסטי בזמן, הכחיש את הטענות מכל וכל וטען כי ההסכם נחתם מרצון חופשי להסדרת חוב אמיתי.
במרכז התביעה עמדה טענתם הדרמטית של בני המשפחה כי ההסכם נחתם תחת כפייה קיצונית. לטענתם, הפרשה החלה כאשר גולן סולימני, שעסק בעבודות בנייה, נותר חייב לבוכניק, העוסק בין היתר בניכיון שיקים, סכום של כ-100,000 שקלים. חוב זה, לטענתם, תפח לסכומים עצומים בשל ריביות של "מאות אחוזים".
לטענת התובעים, בוכניק לא הסתפק בדרישות כספיות ונקט מסכת איומים על גולן, בן ציון ובני משפחותיהם. הם טענו כי בוכניק איים "על חייהם וחיי הקרובים להם" , וכי האיומים אף גלשו למעשים, כאשר "נפגע רכוש בסמוך לבתיהם". מחשש לחייהם, הם נמנעו מפנייה למשטרה ושילמו עשרות אלפי שקלים על חשבון החוב.
שיאה של מסכת האירועים, לגרסתם, היה ביום חתימת ההסכם, כאשר בוכניק הגיע למושב זרחיה מלווה ב"בריונים" ודרש מהם להתלוות אליו למשרד עורכי דין באשקלון. התובעים תיארו כיצד "נלקחו על ידי הנתבע ברכבו בליווי בריונים נוספים" וכשהגיעו למשרד, נכנסו וחתמו על "צרור ניירות שהונח לפניהם, ללא שניתנה להם כל הזדמנות… ללא שהוסבר להם תוכן המסמכים ומשמעותם וכשמובן להם כי אם לא יעשו כן ייפגעו, הם או ילדיהם". רק שנים לאחר מכן, עם פתיחת הליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון ב-2018, הבינו לטענתם על מה חתמו – הסכם חוב על סך 1.6 מיליון שקלים.
הנתבע, שמשון בוכניק, הציג תמונה הפוכה לחלוטין. הוא טען כי התובעים, בן ציון וגולן, לוו ממנו במסגרת עסקם המשותף סכומים המצטברים למיליוני שקלים, ומעולם לא פרעו את חובם. לדבריו, בשלב מסוים, לאחר שהחוב תפח, הוא הודיע להם כי יפסיק להעניק להם שירותי ניכיון אלא אם יספקו בטוחות. היה זה גולן, לטענת הנתבע, שהציע למשכן את המשקים של המשפחה להבטחת החוב, ואף יזם את הפגישה במשרד עורכי הדין.
בוכניק טען כי בפגישה הוסברו לתובעים כל פרטי ההסכם, לרבות גובה החוב שעמד על 1,600,000 שקלים, ורק לאחר שהבינו את משמעות הדברים, הם חתמו. כראיה ניצחת לכך שלא הופעלה כל כפייה, הדגיש הנתבע כי רעייתו של בן ציון, שולמית סולימני, שנכחה בפגישה, סירבה לחתום על המסמכים. סירובה, לטענתו, מוכיח כי "לא היתה כל כפיה מצד הנתבע והמסמכים נחתמו ע"י התובעים מרצונם הטוב והחופשי".
השופט גד גדעון קבע כי על התובעים רובץ הנטל להוכיח את טענותיהם החמורות, לרבות המעשים הפליליים שייחסו לנתבע, וקבע באופן נחרץ כי נטל זה לא הורם. בפסק הדין נמתחה ביקורת על גרסאותיהם של התובעים, אשר נמצאו רצופות סתירות וקשיים. השופט ציין "אי התאמות" משמעותיות בין העדויות בבית המשפט לבין הודעותיו של בן ציון במשטרה משנת 2008. כך למשל, במשטרה סיפר בן ציון כי אחיו לווה "מיליון ומשהו שקל" וכי הוא עצמו חתם בידיעה על שיעבוד ביתו "בשביל שיהיה שקט". גרסה זו, קבע השופט, "קשה ליישב" עם הטענה לחוסר ידיעה וכפייה.
בית המשפט גם מתח ביקורת על הימנעות התובעים מלהעיד את שולמית, רעייתו של בן ציון, שסירובה לחתום על המסמכים "מטיל ספק בעוצמת הכפייה הנטענת". כמו כן, התביעה לא הצליחה להוכיח כי הודיעה לנתבע על ביטול ההסכם תוך זמן סביר לאחר שהכפייה פסקה, כנדרש בחוק.
עם זאת, פסק הדין לא היה ניצחון מוחלט לנתבע. השופט מצא פגמים מהותיים בהתנהלותו ובתוכן ההסכם, אשר הובילו להתערבות שיפוטית. ראשית, נקבע כי הנתבע הפר את הוראות חוק אשראי הוגן, בכך שלא הוכיח כי מסר לתובעים עותק של ההסכם לעיון לפני החתימה.
שנית, וחשוב מכך, סעיף הריבית בהסכם נמצא בלתי חוקי באופן מובהק. ההסכם קבע ריבית של "3% לחודש בצירוף מע"מ ו/או הריבית המקסימאלית המותרת על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות על פי הגבוה בין השתיים". השופט קבע כי הוראה זו עומדת "בבירור בניגוד להוראת החוק בדבר הגבלת שיעור הריבית המירבית", שכן היא מאפשרת גביית ריבית גבוהה מהמותר.
בנוסף, השופט מתח ביקורת על ההשתהות של הנתבע בנקיטת הליכים למימוש המשכון, מהתשלום האחרון ב-2012 ועד פתיחת תיק ההוצאה לפועל ב-2018. השתהות זו, קבע, "העצימה את נזקי התובעים בגין הצטברות הריבית, באופן שאילו נותר שיעור הריבית המוסכם על כנו, הייתה תוצאת ההשתהות בלתי סבירה".
לאור הפרות אלה, החליט בית המשפט, מכוח סמכותו, להתערב בחוזה. התביעה לביטול ההסכם והמשכון נדחתה, אך השופט הורה על שינוי מנגנון הריבית. במקום הריבית החודשית החריגה שנקבעה בהסכם, קבע בית המשפט כי לחוב, בנוסף להפרשי הצמדה, תתווסף ריבית בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה – ריבית נמוכה משמעותית. לבסוף, ועל אף ההתערבות לטובתם, חויבו התובעים לשאת בהוצאות הנתבע בסך 30,000 שקלים.
ת"א 19263-03-23
