בית המשפט סילק על הסף תביעה לביטול פסק דין: "ניסיון לנהל משפט חוזר"
השופט עמית כהן מתח ביקורת חריפה על חברת "ש. כהן הנדסה בע"מ", שביקשה לבטל פסק דין חלוט משנת 2020 בטענת מרמה נגד עיריית אשדוד. בפסק הדין נקבע כי כל הראיות שהציגה החברה כ"חדשות" היו בידיה כבר בהליך המקורי, וכי טענותיה אינן אלא "טענות ערעוריות באופיין" במסווה של תביעה חדשה. החברה חויבה בהוצאות בסך 40,000 ש"ח.
בפסק דין חריף וחסר פשרות, דחה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על הסף את תביעתה של חברת "ש. כהן הנדסה בע"מ" לביטול פסק דין חלוט שניתן נגדה לפני כחמש שנים. השופט עמית כהן קבע כי התביעה אינה עומדת בתנאים המחמירים שנקבעו בפסיקה לביטול פסק דין, וכי היא מהווה ניסיון פסול לערוך "משפט חוזר" אזרחי על סמך ראיות וטענות שהיו ידועות לתובעת זה מכבר. פסק הדין ניתן ביום 25 במאי 2025.
תחילתה של הפרשה עוד בשנת 2017, אז הגישה חברת ש. כהן הנדסה תביעה נגד עיריית אשדוד, בטענה לחוב בסך כ-4.3 מיליון ש"ח בגין עבודות שביצעה בפרויקט עבור העירייה לאחר שזכתה במכרז. התביעה הועמדה לצורכי אגרה על סך 2.7 מיליון ש"ח. בפברואר 2020, לאחר הליך הוכחות, פסק בית המשפט כי העירייה תשלם לחברה סכום של 56,249 ש"ח בלבד, הסכום בו הודתה העירייה בחשבון סופי שאושר. ערעור שהגישה החברה על פסק הדין נדחה.
נקודת המפנה, לכאורה, הגיעה מהליך משפטי אחר. בשנת 2019, קבלן משנה של החברה, חברת "עשוש מאיר ובניו", הגיש תביעה נגד ש. כהן הנדסה בבית משפט השלום באשקלון. לטענת ש. כהן הנדסה, במהלך אותו הליך בבית משפט השלום התגלתה לה "מרמה" מצד עיריית אשדוד. לטענתה, העירייה הסתירה בהליך המקורי את העובדה שאישרה לקבלן המשנה "חשבון 2" על סך של כ-252 אלף ש"ח, שכלל עבודות חריגות בהיקף נרחב. לשיטתה, לו היה מידע זה גלוי בתיק המקורי, תוצאת פסק הדין הייתה שונה בתכלית. על בסיס טענה זו, הגישה החברה את התביעה החדשה, בדרישה לבטל את פסק הדין החלוט מ-2020.
עיריית אשדוד הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף. העירייה טענה כי התובעת לא עומדת בתנאים הנוקשים שנקבעו בהלכה לביטול פסק דין, לא הציגה ראיות אמינות לביסוס טענת מרמה, ולא הוכיחה כי מדובר בראיות שלא יכלה להשיג ב"שקידה סבירה" כבר בהליך הראשון.
השופט כהן קיבל את עמדת העירייה במלואה ודחה את התביעה. בפסק הדין המנומק, הוא מנתח אחת לאחת את טענות החברה ומפריך אותן. השופט קובע כי "כל הראיות הרלוונטיות היו בידיה של התובעת בטרם מתן פסה"ד הקודם". הוא מציין כי המסמכים המרכזיים שהתובעת טוענת כי "הוסתרו", קרי "חשבון 2" של קבלן המשנה והמסמך המכונה "נ/35" (חשבון סופי מאושר), היו ידועים ומוכרים לה היטב. למעשה, חשבון 2 הוזכר בחוות דעת מומחה מטעם התובעת עצמה עוד בכתב התביעה המקורי, ובאת כוחה אף חקרה עליו עד מטעם העירייה, אך בחרה שלא להגישו כראיה. "לא יעלה על הדעת שהתובעת תטען להסתרת מסמך עליו הסתמכה כבר מתחילת ההליך", קבע השופט.
השופט התייחס לעיקרון "סופיות הדיון" כעיקרון יסוד בשיטת המשפט, וציטט מהלכת "טורג'מן" הקובעת כי ביטול פסק דין חלוט ייעשה רק במקרים נדירים וחריגים. כדי לבטל פסק דין בעילת מרמה, על התובע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: להציג ראיות אמינות לכאורה המבססות מרמה; להוכיח שהראיות חיוניות ועשויות להביא לתוצאה שונה; ולהראות שמדובר בראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה.
השופט כהן קבע שהתובעת נכשלה בכל שלושת התנאים. הוא לא מצא כל בסיס לטענת המרמה וקבע כי "מלבד טענות בעלמא, התובעת לא הפנתה לראיה חדשה המלמדת על מרמה". נהפוך הוא, השופט מצא כי הראיות מההליך בבית משפט השלום דווקא "תומכות ומחזקות את טענות העירייה בתיק הקודם". לדוגמה, עדותו של קבלן המשנה, מר משה עשוש, הבהירה כי רובן המכריע של העבודות שלכאורה היו "חריגות", כלל לא היו כאלה ואושרו על ידי העירייה במסגרת כתב הכמויות הרגיל.
לסיכום, קבע השופט כי התביעה אינה אלא ניסיון פסול "לשכנע את בית המשפט שהוא טעה בפסה"ד הקודם". הוא הדגיש כי כאשר בעל דין מקבל את יומו בבית המשפט, עליו להציג את כל ראיותיו וטענותיו. אם בחר שלא לעשות כן, הוא מושתק מלהעלותן בשלב מאוחר יותר. לאור כל האמור, התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשלם לעירייה הוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח.
ת"א 10908-01-24
