בית המשפט קבע: המדינה הפרה את התחייבויותיה כלפי חקלאים שפונו מגוש קטיף, אך סירב לאכוף את ההסכם
השופטת גאולה לוין מתחה ביקורת על התנהלות המדינה כלפי חקלאים שהועתקו במסגרת ההתנתקות לאזור חולות מבקיעים, אך קבעה כי לא ניתן להעניק להם את הסעד המבוקש בשל תוכנית מתאר המגנה על מי שתייה. החקלאים, שהשקיעו מיליוני שקלים בהקמת משקיהם מחדש, נותרו במבוי סתום משפטי, ללא יכולת להסדיר את רישוי החממות שבנו.
בפסק דין דרמטי ובעל משמעות עקרונית, קבע בית המשפט המחוזי בבאר שבע כי מדינת ישראל הפרה את התחייבויותיה כלפי חקלאים שפונו מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. עם זאת, ולמרות הקביעה הנחרצת, דחה בית המשפט את בקשת החקלאים לאכוף על המדינה את ההסכמים עימם, בנימוק שהדבר אינו אפשרי במצב התכנוני הקיים. פסק הדין, שניתן ב-27 במאי 2025 על ידי כבוד השופטת גאולה לוין, חושף את סיפורם של חקלאים שמצאו עצמם לכודים בין הבטחות המדינה לבין מציאות תכנונית בלתי אפשרית, שנוצרה לאחר שכבר השקיעו את כל הונם בהקמת חייהם מחדש.
הפרשה החלה ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות. התובעים, בני משפחות עסיס והנדל, שהפעילו משקים חקלאיים משגשגים בגוש קטיף, הסכימו להתפנות טרם המועד הרשמי במטרה לשמור על רציפות תעסוקתית וכלכלית. המדינה, מצידה, הקצתה להם קרקע חלופית באזור חולות מבקיעים, סמוך לאשקלון, להקמת חממות ומשתלה. כפי שעלה מעדויות בכירים במשרד החקלאות דאז, המדינה התחייבה לאתר עבור המפונים קרקע שתנאיה יהיו דומים ככל האפשר לאלו שהיו להם בגוש קטיף, כדי לאפשר להם להמשיך בפעילותם החקלאית ללא זעזועים מיותרים.
בהסתמך על התחייבויות אלו, חתמו החקלאים על הסכמי חכירה עם רשות מקרקעי ישראל, קיבלו פטור זמני מהיתר בנייה והשקיעו הון עתק, המוערך בכ-17.5 מיליון שקלים, בהקמת "פארק הגרניום" – משק לתפארת שכלל חממות, מבני עזר ומתקנים חקלאיים מתקדמים. אולם, חלומם להשתקם הפך לסיוט משפטי וכלכלי בשנת 2009, עם אישורה של תוכנית מתאר מפורטת חדשה לאזור. התברר כי בשטח שהוקצה להם קיימת באר מי שתייה, וסביבה הוגדרו "אזורי מגן" בהם חלות מגבלות בנייה וחקלאות חמורות מחשש לזיהום מי התהום.
התוכנית החדשה קבעה, בין היתר, כי הגידול בחממות יותר אך ורק ב"מצע מנותק" ובאופן שימנע כל חדירה של חומרים מזהמים לקרקע. כמו כן, הוטלו מגבלות מחמירות על בנייה ועל ניהול מי ההשקיה והנגר. מגבלות אלו הפכו את קבלת היתרי הבנייה עבור המבנים שהקימו התובעים לבלתי אפשרית, והעמידו בסכנה את המשך פעילותם החקלאית. למעשה, חוות דעת שמאית שהוזמנה על ידי הבנק קבעה כי שווי המשק החקלאי שלהם, חרף ההשקעה האדירה, עומד על אפס.
במהלך השנים ניהלו התובעים מאבקים ממושכים מול רשויות המדינה. הם הגישו התנגדויות לתוכנית (שנדחו), פנו לקבלת פיצויים (שנדחו) וקיימו אינספור דיונים בניסיון למצוא פתרון, אך ללא הועיל. לבסוף, לאחר שכלו כל הקיצין, הגישו את תביעתם לבית המשפט, בה עתרו לאכוף על המדינה את התחייבויותיה ולאפשר להם להסדיר את משקיהם כדין. בתביעתם, טענו החקלאים כי המדינה הפרה באופן יסודי את ההסכמים עימם.
המדינה טענה מנגד כי לא הפרה את ההסכם. לטענתה, הקרקע נותרה בייעוד חקלאי, ועל התובעים פשוט לפעול בהתאם לדרישות התכנוניות החדשות. עוד טענה המדינה להתיישנות ושיהוי בהגשת התביעה.
השופטת לוין דחתה את טענת ההתיישנות, וקיבלה את טענתם המרכזית של התובעים כי המדינה הפרה את התחייבויותיה. בפסק הדין נקבע כי "המצב התכנוני שנוצר לגבי המקרקעין… מהווים הפרה של התחייבויות המדינה כלפי התובעים בעת הסדר ההעתקה עימם". השופטת הדגישה כי אין להתייחס להסכם החכירה במנותק מהנסיבות המיוחדות של ההתנתקות, וכי מחויבותה של המדינה הייתה להעמיד לתובעים קרקע שתאפשר להם המשך פעילות בתנאים דומים לאלו שהיו בגוש קטיף.
אך כאן, כאמור, הגיע המהפך. למרות הקביעה החד-משמעית בדבר הפרת ההסכם, קבעה השופטת כי הסעד של אכיפה אינו אפשרי. "לא ניתן במסגרת תביעה אזרחית ליתן צו שיפוטי המורה למדינה לשנות או לסטות מהוראות של תוכנית שעברה את כל שלבי האישור", כתבה השופטת, "מה גם שההוראות נועדו למנוע זיהום מי תהום". בהתבסס על סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות), הקובע כי חוזה אינו בר אכיפה אם אינו "בר ביצוע", הגיעה השופטת למסקנה כי לא ניתן להורות למדינה לפעול בניגוד לתוכנית המתאר החלוטה.
התוצאה היא שהחקלאים זכו להכרה משפטית בעוול שנגרם להם, אך נותרו ללא פתרון מעשי. פסק הדין מותיר אותם במצב אבסורדי: הם מחזיקים בקרקע שהמדינה עצמה הקצתה להם, אך אינם יכולים להשתמש בה באופן חוקי למטרה שלשמה ניתנה, בשל תוכנית שהמדינה עצמה יזמה. השופטת סיימה את פסק הדין בתקווה כי "השיח בין הצדדים יימשך ויוביל למציאת פתרון מעשי", אך קבעה כי בית המשפט אינו יכול לכפות פתרון כזה.
ת"א 57321-03-19
