בית המשפט קבע: חברה שניסתה לחמוק מהסכם פשרה תחויב בפסק הבוררות המקורי
השופטת יהודית שבח דחתה בקשה לסילוק על הסף שהוגשה מטעם חברת "גשם בוטיק", וקבעה כי הבקשה הוגשה בחוסר סמכות. בפסק הדין נקבע כי משבחרה החברה לא לחתום על הסכם פשרה, היא נותרה כבולה לפסק הבוררות הראשון, שחייב אותה בתשלומים שונים. החברה חויבה בהוצאות משפט בסך 80,000 ש"ח.
בפסק דין תקדימי שניתן בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נקבע כי חברה שבחרה שלא להצטרף להסכם פשרה שגובש בין שותפיה לשעבר, תישאר מחויבת לפסק בוררות מקורי שניתן נגדה. ההחלטה, שניתנה ביום 11 במאי 2025 על ידי כבוד השופטת העמיתה יהודית שבח , שמה קץ לניסיונה של חברת "גשם בוטיק בע"מ" (לשעבר אלד פסגות בע"מ) להתחמק מכל חיוב כספי, הן מפסק הבוררות והן מהסכם הפשרה שנחתם לאחר מכן.
תחילתה של הפרשה בסכסוך עסקי בין שתי קבוצות נדל"ן: "קבוצת פרקש" ו"קבוצת אלד". שתי הקבוצות היו שותפות בחברת "גשם בוטיק" (להלן: המשיבה), אך יחסיהן עלו על שרטון. בסוף שנת 2020, נחתם בין הצדדים הסכם היפרדות, במסגרתו מכרה קבוצת פרקש את כל מניותיה במשיבה לקבוצת אלד. אלא שההיפרדות הולידה סכסוך חדש, שהתמקד בעיקר במחלוקות סביב חיובי מס שונים.
בשל חילוקי הדעות, הסכימו הצדדים, לרבות המשיבה, להעביר את המחלוקות להכרעתו של הבורר, השופט בדימוס איתן אורנשטיין. ביום 17 בינואר 2024, ניתן פסק בוררות ראשון (שכונה "פסק ביניים"), אשר חייב את קבוצת אלד ואת המשיבה לשאת בשורה של תשלומי מס, לרבות מס רווחי הון, מס הכנסה ומע"מ.
לאחר מתן פסק הבוררות הראשון, הגישו קבוצת אלד והמשיבה בקשה לביטולו, אך זו נמחקה. במקביל, ניהלו קבוצת פרקש וקבוצת אלד משא ומתן שהוביל להסכם פשרה ב-1 במאי 2024. הסכם הפשרה היה מיטיב יותר עבור קבוצת אלד בהשוואה לפסק הבוררות הראשון. עם זאת, המשיבה, חברת גשם בוטיק, בחרה שלא לחתום על הסכם הפשרה. למרות זאת, הבורר נתן תוקף של פסק בוררות להסכם הפשרה (פסק הבוררות השני), תוך שהוא מדגיש במפורש כי "אין בכך כדי לחייב את אלד פסגות (המשיבה) שכאמור אינה חתומה על הסדר הפשרה".
כאן נוצר המצב המשפטי המורכב: קבוצת אלד הייתה מחויבת להסכם הפשרה המקל יותר, ואילו המשיבה טענה כי היא פטורה מכל חיוב. לטענתה, מכיוון שלא חתמה על הסכם הפשרה, היא אינה מחויבת לו, ומאחר שהצדדים האחרים זנחו את פסק הבוררות הראשון לטובת הפשרה, הרי שגם הוא "אינו קיים עוד משפטית".
בשל עמדה זו, הגישה קבוצת פרקש בקשה לבית המשפט לאשר את פסק הבוררות הראשון, אך ורק כלפי המשיבה. מנגד, המשיבה הגישה בקשה למחיקת הבקשה על הסף.
השופטת שבח דחתה את בקשת המשיבה לסילוק על הסף וקיבלה את בקשת קבוצת פרקש, תוך שהיא מנמקת את החלטתה בשלושה טעמים עיקריים:
ראשית, הבקשה שהוגשה לכאורה בשם המשיבה הוגשה בחוסר סמכות. השופטת ציינה כי לייפוי הכוח שצורף לבקשה היו חתומים רק שניים מתוך ארבעת הדירקטורים של החברה , המייצגים מחצית מהבעלות, ולא הוצגה כל החלטת דירקטוריון המסמיכה אותם לפעול בשם החברה. "הדרך לפעול לטובת החברה", קבעה השופטת, "אינה עוברת דרך מתווה הגשת הליך ללא הסמכה או הרשאה".
שנית, לגופו של עניין, הדרך החוקית להתנגד לאישור פסק בוררות היא באמצעות הגשת בקשה לביטולו, דבר שהמשיבה נמנעה מלעשות במועד. המשיבה עצמה הודתה שאינה עותרת לביטול הפסק, ובכך למעשה חסמה את דרכה להתנגד לאישורו. "באין בקשת ביטול", כתבה השופטת, "ובאין כפירה במעמדו של פסק הבוררות הראשון… מושתקת המשיבה מלטעון כי פסק הבוררות הראשון 'אינו קיים עוד משפטית'".
שלישית, השופטת דחתה את הטענה כי אישור פסק הבוררות הראשון ייצור שני פסקי דין סותרים. היא הבהירה כי אין מניעה לקיומם של פסקי דין שונים כלפי ישויות משפטיות שונות. קבוצת אלד בחרה לחתום על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק בוררות שני ומחייב אותה. המשיבה, לעומת זאת, סירבה לקחת חלק בהסכם, ולכן פסק הבוררות הראשון נותר בתוקפו כלפיה. השופטת אף ציטטה את בא כוחה של המשיבה, עו"ד עזיאל, שאמר בדיון כי נראה שהחברה "נהנית מההפקר" – מצב שהתוצאה המשפטית אינה מאפשרת.
לאור כל האמור, בית המשפט הורה על אישור פסק הבוררות מיום 17.01.2024 כלפי המשיבה, וחייב אותה לשלם לקבוצת פרקש הוצאות הליך בסך 40,000 ש"ח, וכן סך נוסף של 40,000 ש"ח לקבוצת אלד.
ת"א 42252-01-25
