השופטת דחתה טענת עורך דין לשותפות בפרויקט נדל"ן וחייבה אותו בהשבת 1.47 מיליון שקל
פסק דין חריף חשף התנהלות פיננסית קלוקלת, ערבוב כספים וטענות לזיוף ומרמה בפרויקט של עשרות מיליוני שקלים; בית המשפט קבע כי למרות שעורך הדין לא היה שותף, גם ליזם אחריות לכאוס הפיננסי, והורה על העברת פסק הדין לרשות המיסים, ללשכת עורכי הדין ולממונה על הליכי חדלות פירעון
בפסק דין חריף ויוצא דופן, שניתן ב-17 בספטמבר 2025, שמה שופטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, הלית סילש, סוף לסכסוך משפטי מורכב ורב שנים סביב פרויקט נדל"ן רחב היקף ביישוב צופים. השופטת דחתה את טענתו של עורך דין כי היה שותף שווה זכויות בפרויקט, וחייבה אותו להשיב לקופת הפרויקט סכום של 1,476,413 שקלים. במקביל, מתחה השופטת ביקורת נוקבת על התנהלותם הפיננסית של שני הצדדים המרכזיים בסכסוך, היזם ועורך הדין, והורתה על העברת פסק הדין לבחינת רשות המיסים, הממונה על הליכי חדלות פירעון ולשכת עורכי הדין.
הפרשה, שהתנהלה בבית המשפט תחת מספר ההליך ת"א 48681-03-16, עסקה בפרויקט שהחל בשנת 2005 לפיתוח של כ-96 מגרשים בצופים. מצד אחד עמדו התובעים, בראשות היזם ובני משפחתו, אשר טענו כי עורך הדין שימש כנאמן ועורך דינם בלבד, אך מעל בכספם, גזל מהם סכום של כ-11.2 מיליון שקלים ואף זייף את חתימתה של אם המשפחה, כדי למכור שישה ממגרשיה לבני משפחתו. מנגד, טענו עורך הדין ובני משפחתו כי לא היו יחסי עורך דין-לקוח, אלא שותפות מלאה של 50%-50% בינו לבין היזם בניהול הפרויקט. לטענתם, הם השקיעו בפרויקט זמן וכספים רבים, בעוד התובעים הם אלו שנטלו לכיסם כספים ביתר, והגישו תביעה שכנגד על סך של כ-8 מיליון שקלים.
הסוגיה המרכזית שעמדה להכרעת השופטת סילש הייתה מהות מערכת היחסים בין היזם לעורך הדין. למרות היקף הפרויקט, שנמשך למעלה מעשור וכלל עסקאות במיליוני שקלים, הצדדים מעולם לא ערכו הסכם כתוב המגדיר את יחסיהם. השופטת קבעה כי עורך הדין לא הרים את הנטל להוכיח כי התקיימה שותפות. היא ציינה כי לאורך כל שנות הפרויקט, עורך הדין הציג את עצמו כלפי כל הגורמים החיצוניים – בנקים, רשויות המס והמועצה המקומית – כנאמן ומיופה כוח בלבד, ומעולם לא טען לשותפות. "העובדה כי עורך דין, בוחר, לדבריו הוא, להציג מצגים אשר לשיטתו-הוא, הם אינם נכונים… מטרידה ומעוררת אי נוחות רבה", כתבה השופטת. היא אף קבעה כי הצהרותיו אלו מקימות כלפיו "השתק שיפוטי" ומונעות ממנו לטעון אחרת כיום.
עם זאת, השופטת קבעה כי מערכת היחסים חרגה מיחסי עורך דין-לקוח "סטנדרטיים". היא מצאה כי החל משנת 2009, לאחר שחברת הפיתוח המקורית פרשה, עורך הדין נטל על עצמו את ניהול הפן הפיננסי ואת פיתוח הקרקע, תוך שהוא משקיע זמן ומשאבים ונוטל סיכונים אישיים. נוצרה בין הצדדים הבנה כי הוא יהיה זכאי לתגמול משמעותי מרווחי הפרויקט "בסוף הדרך", אך הבנה זו לא גובשה לכדי הסכם שותפות מוגדר.
חלק נכבד מפסק הדין הוקדש לביקורת חריפה על ההתנהלות הכספית של שני הצדדים, אותה הגדיר המומחה החקירתי שמונה מטעם בית המשפט, רו"ח יניב בוחניק, ככזו שהייתה מקבלת "ציון נמוך מאוד" בביקורת. השופטת קבעה כי ההתנהלות הכספית "חרגה באופן קיצוני מכל סבירות". היא כללה עירוב מוחלט בין חשבונות פרטיים לחשבונות הפרויקט, העברות של מאות אלפי שקלים במזומן ללא תיעוד, ופערים משמעותיים בין הכספים שהתקבלו לאלו שהופקדו.
השופטת מצאה כי עורך הדין עשה שימוש בכספי הפרויקט לצרכיו האישיים והמשפחתיים, לרבות תשלום שכר דירה ושכר לימוד עבור ילדיו ורכישת דירה לאחייניתו. מנגד, גם התנהלותו של היזם עוררה "חוסר נוחות רבה מאוד", בעיקר לאור העובדה שניהל בפועל את הפרויקט בזמן שהיה מצוי בהליכי חדלות פירעון. השופטת קבעה כי היעדר התיעוד והכאוס הפיננסי שירתו ככל הנראה את שני הצדדים. בשל "תרומתם" המשותפת של הצדדים לנזק הראייתי ולחוסר הסדר, קבעה השופטת כי יש להטיל על התובעים אחריות בשיעור של 50% מהכספים החסרים בקופת הפרויקט, וכך הפחיתה את סכום החיוב שהוטל על עורך הדין.
באשר לטענה הדרמטית בדבר גניבת ששת המגרשים של האם, באמצעות זיוף חתימתה, קבעה השופטת כי למרות שקיימת סבירות גבוהה שהחתימות על הסכמי המכר אכן זויפו, התובעים לא הוכיחו שעורך הדין הוא זה שזייף אותן. יתרה מכך, וחשוב מכך, השופטת קבעה כי מהראיות עלה באופן מובהק כי ההיזם ידע על העברת המגרשים ואף הסכים לה בזמן אמת, מה ששומט את הקרקע תחת טענת הגניבה.
בנוגע לנתבעת הנוספת, חברת צבי כהן אקולוגיה בע"מ, אשר לטובתה נרשמו משכונות על מגרשי התובעים, קבעה השופטת כי רישום זה נעשה שלא כדין. היא מצאה כי ההסכם מכוחו נרשם המשכון נחתם בחוסר תום לב, לאחר פרוץ הסכסוך, ומבלי ידיעתם או הסכמתם של התובעים. לפיכך, הורתה השופטת על מחיקת כל השעבודים והמשכונות שנרשמו לטובת החברה על מגרשיה של האם..
בסיכומו של דבר, התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי, והתביעה שכנגד נדחתה ברובה, למעט רכיב שכר הטרחה שהוכר לעורך הדין בגין עריכת החוזים, בסך 350,390 שקלים, אשר קוזז מהסכום שעליו להשיב.
ת"א 48681-03-16
