סאגה של 30 שנה הגיעה לסיומה: נדחה ערר מס של זוג ישראלים מקנדה על אף שהרשות חזרה בה
ועדת הערר קבעה כי לאחר שרשות המיסים הסכימה להחזיר את מס השבח ששולם, המשך הדיון הפך תיאורטי. תביעה נלווית להחזר מס נוסף משנת 1989 נדחתה על הסף מחמת התיישנות וחוסר סמכות, ובכך נחתם התיק יוצא הדופן
בפסק דין חריג, שחתם סאגה משפטית וכלכלית שהחלה עוד בשנות ה-80, דחתה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בבאר שבע את עררם של בני הזוג דוד ועדינה בכר נגד מנהל מיסוי מקרקעין. ההחלטה לדחות את הערר על הסף התקבלה, באופן יוצא דופן, לאחר שהמדינה הסכימה במהלך ההליך להעניק לעוררים את הסעד המרכזי שביקשו, מה שהפך את המשך הדיון לתיאורטי. דרישתם הנוספת של בני הזוג, להחזר מס אחר מלפני למעלה מ-30 שנה, נדחתה בשל התיישנות מוחלטת וחוסר סמכות של הוועדה לדון בה.
פסק הדין ניתן ב-13 במאי 2025, על ידי הרכב בראשותה של השופטת יעל ייטב, ובהסכמת חברי הוועדה, שמאי המקרקעין גידי גבאי ועו"ד אלי דוידי.
תחילתו של הסיפור בשנת 1981, אז היגרו בני הזוג בכר לקנדה. ב-3 ביולי 1988, הם חתמו על הסכם למכירת דירתם בדימונה למשפחת הירש. בעקבות העסקה, שילמו בני הזוג מס שבח בסך 22,663 ש"ח ב-25 בדצמבר 1988. במקביל, הגישו בני הזוג השגה על גובה המס, וזו התקבלה במלואה ב-24 במרץ 1989, כאשר נקבע כי עליהם לשלם מס מופחת של 8,119 ש"ח בלבד. אלא שכאן הסיפור הסתבך: רוכשי הדירה לא שילמו את מלוא התמורה, וב-18 באפריל 1989 שלחו להם בני הזוג הודעה על ביטול הסכם המכר.
באופן תמוה, במשך כ-30 שנה, לא נקטו בני הזוג כל פעולה משפטית לפינוי הרוכשים מהדירה או לדרישת החזר המס ששולם. הפרשה צפה ועלתה מחדש רק בשנת 2018, כאשר הרוכשים הגישו תביעה להכיר בהם כבעלי הדירה. תביעתם נדחתה, ובית המשפט קבע כי הדירה שייכת לבני הזוג בכר. רק לאחר פסק דין זה, ב-12 באוגוסט 2019, פנו בני הזוג לראשונה למנהל מיסוי מקרקעין בבקשה לקבל בחזרה את מס השבח ששילמו, בטענה שהעסקה המקורית בוטלה.
מנהל המיסוי דחה את בקשתם, בטענה כי מדובר ב"עסקה שהשתרשה במציאות" לאורך שלושה עשורים, וכי לא ניתן להכיר בביטולה לצורכי מס. על החלטה זו הגישו בני הזוג, ב-15 במרץ 2023, את הערר לוועדה. בכתב הערר, העלו בני הזוג טענה נוספת ונושנה: לטענתם, מעולם לא קיבלו את החזר המס בסך כ-14,000 ש"ח, שנפסק לטובתם עוד בהחלטה בהשגה בשנת 1989.
במהלך ניהול התיק, חלה התפתחות דרמטית. מנהל מיסוי מקרקעין הודיע כי "בנסיבות המיוחדות של המקרה" החליט "שלא לחרוש הלכה על גבם של העוררים", והסכים להחזיר להם את מס השבח הנובע מביטול העסקה, בתוספת ריבית והצמדה. בכך, למעשה, קיבלו העוררים את הסעד המרכזי שעליו ערערו.
אלא שבני הזוג, באופן מפתיע, התעקשו להמשיך את הדיון. לטענתם, יש חשיבות ציבורית בקבלת הכרעה שיפוטית בסוגיית ביטול העסקה, כדי למנוע מרשות המיסים לנקוט בשיטת "מצליח", בה היא גוררת נישומים להליכים משפטיים ונסוגה רק כשהיא חוששת מהפסד. במקביל, הם ביקשו להמשיך ולתבוע את החזר המס הנוסף משנת 1989.
השופטת ייטב דחתה את עמדתם בתוקף. בפסק הדין נקבע כי מרגע שהמנהל החזיר את המס, המשך הדיון בסוגיית ביטול העסקה הפך לתיאורטי ואקדמי. "ועדת הערר, כמו גם בתי המשפט, אינם מבררים הליך עיוני תאורטי", כתבה השופטת, והוסיפה כי על בית המשפט לנצל ביעילות את משאביו המוגבלים ולא "להשחית את זמנו היקר לריק בדיונים שאין להם נפקות מעשית".
באשר לתביעה השנייה, הנוגעת להחזר המס משנת 1989, קבעה הוועדה כי יש לדחותה על הסף משתי סיבות מכריעות. ראשית, מחמת התיישנות. הוועדה קבעה כי עילת התביעה נולדה בשנת 1989, ותקופת ההתיישנות בת 7 השנים חלפה עוד בשנת 1996, כמעט שלושה עשורים לפני הגשת הערר. שנית, וחשוב לא פחות, נקבע כי לוועדת הערר כלל אין סמכות לדון בתביעה כזו. תפקידה של הוועדה הוא לדון בעררים על החלטות של מנהל המיסוי. במקרה זה, טענת העוררים אינה נגד החלטה, אלא על אי ביצוע תשלום שנטען כי הוחלט עליו בעבר. "ההליך המתאים להגשת תביעה להחזר מס… אינו הגשת ערר לוועדה", הובהר בפסק הדין, "ולא מוקנית לוועדה הסמכות לדיון התביעה שכזו".
בסוגיית ההוצאות, החליטה הוועדה שכל צד יישא בהוצאותיו. זאת, מתוך התחשבות בעובדה שהעוררים נאלצו לנהל הליך משפטי כדי לקבל את כספם, אך מנגד, עמדת המנהל המקורית הוגדרה כ"עניינית ומקצועית" בהתחשב בנסיבות החריגות של המקרה.
ו"ע 35941-03-23
