תביעת המיליונים הסתיימה בחצי מיליון: בית המשפט הכריע בסכסוך על רווחי מיזם לטיהור קרקעות
לאחר מאבק משפטי ארוך שנים, חויבה חברת "איזיטופ" לשלם לשותפה לשעבר, נאור אופיר, כ-492,000 ש"ח בגין רווחים שוטפים. עם זאת, תביעתו המקורית של אופיר, שעמדה על כ-15 מיליון ש"ח, נדחתה ברובה המכריע, והוא אף חויב לשאת בהוצאות המשפט של הנתבעים.
בפסק דין שניתן ב-16 ביולי 2025, שם בית המשפט המחוזי בבאר שבע סוף לסאגה משפטית מורכבת ורבת שנים בין איש העסקים נאור אופיר וחברת אס.גי. סביבה בע"מ שבבעלותו, לבין חברת איזיטופ פתרונות טכנולוגיים לסביבה בע"מ ובעלי השליטה בה, ישראל אביטוב ויהודה נעים. השופט יעקב פרסקי קבע כי על איזיטופ לשלם לאופיר סך של 492,290 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאז מאי 2014. פסיקה זו עוסקת בחלק האחרון שנותר מסכסוך עסקי רחב היקף, לאחר שתביעתו העיקרית של אופיר, בסך של למעלה מ-13 מיליון ש"ח, נדחתה בהחלטה קודמת.
הפרשה החלה עם מיזם עסקי משותף לטיפול בזיהומי קרקע, שבו שיתפו פעולה אופיר וחברת איזיטופ. לאחר שהיחסים העסקיים עלו על שרטון, החלו הצדדים בהליכי היפרדות, שאף כללו הליך בוררות בשנת 2014. בשנת 2020 הגיש אופיר תביעה לבית המשפט, שבה דרש סכום עתק של כ-15 מיליון ש"ח. תביעה זו התחלקה לשני רכיבים עיקריים: דרישה לחלקו ההוני של אופיר בפעילות העסקית המשותפת, ודרישה לחלקו ברווחים השוטפים עד לסיום ההתקשרות.
ההליך המשפטי פוצל, ובהחלטה מהותית שניתנה בדצמבר 2023, דחה בית המשפט את הרכיב ההוני והעיקרי של התביעה. עם זאת, נקבע כי אופיר עדיין רשאי לתבוע את חלקו ברווחים השוטפים, וזהו הנושא שהוכרע בפסק הדין הנוכחי. על ההחלטה מ-2023 הוגש ערעור לבית המשפט העליון, שעדיין תלוי ועומד.
במסגרת הדיון בחלק התביעה שנותר, טענו הנתבעים להתיישנות ושיהוי בהגשת התביעה. השופט פרסקי דחה את טענת ההתיישנות, בין היתר מכיוון שתקופת הבוררות עצרה את מרוץ ההתיישנות, וכן קבע כי התובעים היו רשאים לזקוף תשלומים שקיבלו על חשבון החובות המוקדמים ביותר, ובכך לאיין את טענת ההתיישנות בפועל. גם טענת השיהוי נדחתה, אם כי השופט ציין שהגשת התביעה סמוך לתום תקופת ההתיישנות הקשתה על הנתבעים להציג ראיות.
ליבת המחלוקת נסובה סביב "טבלת 2014", מסמך התחשבנות שהכינה מנהלת החשבונות של איזיטופ, גב' רחל בודרם, בחודש מאי 2014. השופט נתן אמון מלא בעדותה וברישומיה של בודרם, וקבע כי הטבלה תשמש כנקודת מוצא לחישוב. עם זאת, המחלוקות העיקריות נגעו להוצאות שונות שאיזיטופ ביקשה לנכות מההכנסות.
סלע מחלוקת מרכזי היה "מסמך ההפחתה" מ-1 במרץ 2013, שבו הוסכם על הפחתת שיעור הרווח של אופיר מ-20% ל-15%. אופיר טען כי המסמך נחתם תחת פגמים כגון טעות והטעיה וכי אין לו תוקף. השופט דחה טענות אלה וקבע כי המסמך תקף ומחייב, ולכן שיעור הרווח לתקופות המאוחרות חושב לפי 15%.
בנוגע להוצאות, השופט קיבל את רישומי ההוצאות הישירות של איזיטופ כפי שנרשמו בטבלה. אולם, הוא דחה באופן נחרץ את ניסיונה של איזיטופ לזקוף לחובת המיזם הוצאות כלליות בהיקף של מאות אלפי שקלים. השופט קבע כי "מסמך ההפחתה" עצמו נועד, בין היתר, לפצות את איזיטופ על הוצאות אלו, ולכן ניכוי נוסף שלהן יהווה כפל חיוב. כמו כן, נדחו לחלוטין טענות לניכוי הוצאות עתידיות בסך כולל של 660,250 ש"ח, בנימוק שהן לא הוכחו וכי במסגרת הסכם ההיפרדות, שני הצדדים נטלו על עצמם סיכונים וסיכויים עתידיים.
בסיכום החישוב, קבע השופט כי סך הרווח המגיע לאופיר עומד על 2,896,878 ש"ח. מסכום זה נוכו תשלומים שכבר הועברו בסך 2,404,588 ש"ח, כך שיתרת החוב הסופית עומדת על 492,290 ש"ח. התביעה האישית נגד בעלי השליטה אביטוב ונעים נדחתה.
בסיומו של פסק הדין, התייחס השופט לסוגיית ההוצאות המשפטיות. הוא ציין כי התביעה המקורית הוגשה על סך של כ-15 מיליון ש"ח (ולצורכי אגרה הועמדה על 5 מיליון ש"ח), ונדחתה ברובה המכריע. לאור הפער העצום בין סכום התביעה לסכום שנפסק, וכן דחיית התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3, קבע השופט כי דווקא התובעים הם שיישאו בהוצאות הנתבעים בסך כולל של 30,000 ש"ח.
ת"א 19020-09-20
