תביעת המיליונים נדחתה: ביהמ"ש קבע כי חברת בנייה תישא בעלות העתקת תשתיות מים ותיק ציבורי
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה תביעה בסך 4.6 מיליון ש"ח של חברת "אבו יחיאל" נגד תאגיד המים "יובלים אשדוד". השופטת קבעה כי החברה לא הוכיחה שהנזק הנטען נגרם לה, ורמזה כי ייתכן שכבר קיבלה פיצוי במסגרת היטל ההשבחה. עוד נקבע כי החברה לא יכולה לתבוע בגין אובדן רווחים על נכס שמכרה לצד שלישי.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה כספית בסך 4,649,177 ש"ח שהגישה חברת הבנייה "אבו יחיאל – חברה לבניין בע"מ" נגד "תאגיד המים יובלים אשדוד בע"מ". בפסק דין מנומק, שניתן ב-7 באפריל 2025, קבעה כבוד השופטת גאולה לוין כי על התובעת לשאת בעצמה בעלות העתקת תשתיות המים שהיו במגרשה, ודחתה את דרישתה לפיצוי בגין מניעת שימוש בקרקע.
הסכסוך המשפטי נסוב סביב מגרש ברובע המיוחד באשדוד, הידוע כמגרש 801. מגרש זה נוצר בשנת 2018 כתוצאה מתוכנית איחוד וחלוקה חדשה, שפיצלה מגרש גדול יותר לשניים. המגרש המקורי כלל מאגר מים מרכזי של העיר אשדוד. לאחר הפיצול, מאגר המים נותר במגרש 901 שבבעלות התאגיד, אך תשתיות חיוניות, לרבות צנרת מים ראשית ודרכי גישה, נותרו בשטח מגרש 801, שיועד למגורים ומסחר והוקנה לחברת אבו יחיאל.
חברת אבו יחיאל, שרכשה את זכויותיה בקרקע עוד בשנת 2008 וביקשה לקדם בנייה במקום, טענה כי התאגיד למעשה "פולש" לשטחה ומחזיק בו שלא כדין מאז אישור התוכנית. לטענתה, הדבר מנע ממנה לממש את זכויותיה ואף לעמוד בהתחייבויותיה למסור את המגרש לחברת "בארות חיים בע"מ", לה מכרה את רוב זכויותיה עוד בשנת 2011. התביעה שהוגשה באפריל 2022 התחלקה לשני רכיבים עיקריים: דרישה להשבת סכום של כ-1.55 מיליון ש"ח ששילמה החברה "תחת מחאה" עבור העתקת התשתיות, ודרישה נוספת לפיצוי בסך כ-3.3 מיליון ש"ח בגין דמי שימוש ראויים ואובדן רווחים מאז אישור התוכנית.
מנגד, תאגיד המים "יובלים אשדוד" טען כי חברת אבו יחיאל רכשה את הקרקע כשהיא מודעת היטב לקיומן של תשתיות המים, וכי העלות גולמה במחיר הרכישה. לשיטת התאגיד, העתקת התשתיות נדרשה אך ורק לצורכי הפיתוח של התובעת, ולכן, בהתאם לכללי תאגידי המים, עליה לשאת בעלות המלאה. עוד טען התאגיד כי העיכובים בקידום היתר הבנייה אינם קשורים אליו, אלא נובעים מסיבות התלויות בתובעת בלבד.
בפסק הדין, ניתחה השופטת לוין את טענות הצדדים ודחתה את התביעה על שני רכיביה. בנוגע לדרישה להשבת עלות העתקת התשתיות, השופטת קבעה כי המצב אכן "נכפה" על שני הצדדים כתוצאה מיוזמה תכנונית של עיריית אשדוד. היא דחתה את טענת התאגיד כי ניתן לחייב את התובעת מכוח "כללי התעריפים", בקובעה כי החברה אינה במעמד "צרכן" המבקש להזיז קו מים פרטי, אלא יזם המתמודד עם תשתית ציבורית חיונית – "הלב של מערכת המים בעיר אשדוד", כלשון מנכ"ל התאגיד לשעבר.
עם זאת, הסיבה המרכזית לדחיית רכיב זה הייתה הימנעותה של התובעת מלהציג ראיות בנוגע להליכי היטל ההשבחה שנוהלו מול העירייה. השופטת ציינה כי התובעת התבקשה לבדוק אם עלות העתקת הצנרת קוזזה משומת ההיטל, אך בחרה להתחמק ממתן תשובה ברורה ואף הודיעה בשלב מסוים כי היא ממקדת את תביעתה בנזק של דמי שימוש בלבד. הימנעות זו, קבעה השופטת, פועלת לחובתה ומקימה חזקה שאילו הובאו הראיות, הן היו מראות כי עלות ההעתקה אכן הובאה בחשבון. קבלת התביעה במצב זה, הייתה מובילה ל"כפל פיצוי".
באשר לתביעה בגין אובדן רווחים ודמי שימוש, קבעה השופטת כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה הנדרש. היא ציינה כי כדי להפיק רווחים ממגרש, לא מספיק לקבל בעלות, אלא יש צורך בתהליך ממושך של קבלת היתר בנייה וביצוע הבנייה בפועל. השופטת הדגישה כי התאגיד הסכים לא לעכב את הליך הגשת הבקשה להיתר, אך מהראיות עלה כי עד היום התובעת כלל לא הגישה בקשה כזו. "במצב דברים זה", כתבה, "לא הוכח קשר סיבתי בין הצנרת והתנהלות התאגיד, לבין הנזקים הנטענים".
נקודה מכרעת נוספת הייתה העובדה ש-85% מהזכויות במגרש נמכרו לחברת "בארות חיים", והתובעת אף קיבלה את מלוא התמורה. לפיכך, קבעה השופטת, הנזק הנטען של אובדן רווחים, אם נגרם, לא נגרם לתובעת אלא לחברה שרכשה ממנה את הזכויות. "אין לערבב בין עילות התביעה העומדות לכל אחת מהחברות", סיכמה.
בסופו של דבר, התביעה נדחתה במלואה והתובעת חויבה לשלם לתאגיד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.
ת"א 47227-04-22
