תביעת המיליונים נדחתה: סכסוך משפחתי סביב מגרש באשקלון הסתיים בהפסד לתובעת
אזרחית גרמניה טענה כי גיסה, אחיו של בעלה לשעבר, גזל ממנה במרמה רבע מזכויותיה במגרש באשקלון לפני למעלה מ-25 שנה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה את התביעה, קבע כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לטענת מרמה, וחייב אותה בתשלום הוצאות משפט בסך 45,000 שקלים.
דרמה משפחתית ומשפטית סבוכה, שהתפרשה על פני שתי יבשות ושני עשורים, הגיעה לסיומה בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. במרכזה של הפרשה עמדו שתי אחיות מגרמניה שנישאו לשני אחים ישראלים שהיגרו למדינה, ומגרש רחב ידיים באשקלון שנרכש כהשקעה והפך למוקד סכסוך מר. התובעת, בירגית סמדג'ה, אזרחית גרמניה, הגישה תביעה נגד גיסה לשעבר, קלימו סמדג'ה, בטענה כי העברת זכויותיה במקרקעין על שמו בשנת 1998 נעשתה במרמה וביקשה להורות על בטלותה.
הפרשה החלה בשנת 1992, כאשר התובעת ובעלה דאז, גד סמדג'ה (אחיו של הנתבע), רכשו מגרש ברחוב צבי סגל באשקלון, הידוע כגוש 1937 חלקה 325. לטענת התובעת, ההשקעה נעשתה מכספיה שלה, והוסכם כי הזכויות במגרש יתחלקו שווה בשווה בינה לבין בעלה. באותה תקופה, שתי המשפחות – בירגית וגד, ואחותה של בירגית, דגמאר, שהייתה נשואה לקלימו (הנתבע) – התגוררו בגרמניה וניהלו עסקים משותפים.
לטענת התובעת, בשנת 2015, שנים לאחר שהתגרשה מגד (הגירושין התרחשו ב-2010 ), היא גילתה לתדהמתה כי רבע מזכויותיה במגרש (כלומר, מחצית מחלקה) הועברו על שם גיסה, קלימו, עוד בשנת 1998, בעסקה שלטענתה מעולם לא הייתה צד לה. היא טענה כי חתימתה על שטר המכר הושגה במרמה, ואף העלתה תחילה חשד לזיוף, אם כי חזרה בה מטענה זו בהמשך. חיזוק לטענתה מצאה בעובדה שבתאריך הנקוב על אישור החתימה על ידי עורך הדין, 21 בינואר 1998, היא כלל לא שהתה בישראל. עוד טענה כי אינה קוראת או דוברת עברית כלל.
התובעת אף הציגה חוות דעת מומחה שקבעה כי חתימתה על ייפוי הכוח הבלתי חוזר ששימש להעברת הזכויות, ניתנה על מסמך ריק ("על החלק"), לפני שמולאו בו פרטי העסקה. בעלה לשעבר, גד, תמך בחלק מטענותיה ותיאר בתצהירו כי "למיטב זכרוני ברגיט לא היתה איתי במעמד החתימה".
מנגד, הנתבע, קלימו סמדג'ה, טען כי התביעה היא קנוניה שרקם נגדו אחיו, גד, עמו הוא מסוכסך. לגרסתו, המגרש נרכש מלכתחילה עבור שתי המשפחות במשותף, והעברת הזכויות ב-1998 הייתה מהלך טבעי ומוסכם על הכל, שנועד לעגן את הבעלות המשותפת. הוא טען כי כל הצדדים, כולל התובעת, חתמו על המסמכים בידיעה ובהסכמה מלאה בפני עורך הדין אבינועם ארדן. כהוכחה לכך, ציין כי כבר בשנת 1999 נבנו על המגרש שני בתים צמודים – אחד עבור משפחתו ואחד עבור משפחתה של התובעת, והיא הייתה מודעת לכך היטב.
נקודת מפנה במשפט הגיעה כאשר הוצג תצהיר משנת 2015, עליו חתמה התובעת הן בגרמנית והן בעברית, במסגרת עסקת מכר אחרת. בתצהיר זה היא הצהירה במפורש, בשפת אמה: "הנני בעלת רבע מהזכויות בנכס…". הנתבע טען כי מדובר ב"הודאת בעל דין" החותרת תחת כל טענותיה. התובעת ניסתה להסביר כי חתמה על המסמך מבלי להבין את משמעות היקף הזכויות הרשום בו, וסמכה על עורך הדין שטיפל בעסקה.
בפסק דין מנומק ומפורט, שניתן ביום 28 ביולי 2025, דחה השופט גד גדעון מהערכאה של בית המשפט המחוזי בבאר שבע את התביעה מכל וכל. השופט קבע כי על התובעת, המעלה טענות חמורות של מרמה וקנוניה, מוטל נטל הוכחה מוגבר, והיא לא הצליחה לעמוד בו.
השופט מצא קשיים בגרסת התובעת, וציין את השיהוי הרב בהגשת התביעה – שנים רבות לאחר הגירושין מבעלה ולאחר בניית שני הבתים על המגרש. עדותה של התובעת כי גילתה את "הבעיה" רק בשנת 2020 נדחתה כלא אמינה, במיוחד לאור התצהיר מ-2015 שבו הצהירה על בעלותה ברבע מהנכס. גם עדותו של בעלה לשעבר, גד, לא נמצאה מהימנה דיה, בעוד שעדותה של אחותה, דגמאר, שתמכה בגרסת הנתבע על כוונה מוקדמת לבניית שני בתים, נמצאה אמינה ובעלת משקל.
באשר לחוות הדעת על החתימה על ייפוי כוח ריק, קבע השופט כי "ברי, כי החתמת אדם על מסמך ריק מפרטים, אינה בגדר התנהלות תקינה". עם זאת, הוא פסק כי אין בפגם זה לבדו כדי לבטל את תוקף העסקה, כאשר שאר הראיות הנסיבתיות – ובראשן ידיעתה של התובעת על בניית שני הבתים והצהרתה המפורשת ב-2015 – מצביעות על כך שהיא ידעה והסכימה להעברת הזכויות.
בסופו של ההליך, התביעה נדחתה.
ת"א 20610-05-23
