תביעת פיצויי הפקעה נדחתה מחמת התיישנות: "התובע לא הוכיח נזק"
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה תביעה בסך של למעלה מחצי מיליון שקלים שהגיש בעל קרקע נגד חברת נתיבי ישראל, בגין הפקעת מקרקעין לצורך הרחבת כביש 31. בפסק הדין נקבע כי התביעה התיישנה, וכי התובע לא הוכיח שנגרם לו נזק, מאחר שקיבל קרקע חלופית בשטח זהה.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה לאחרונה תביעה לתשלום פיצויי הפקעה בסך של 554,762 שקלים, שהגיש עמראן אלעטאונה נגד חברת נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ. פסק הדין, שניתן ב-19 במרץ 2025 על ידי כבוד השופט גד גדעון, קובע כי התביעה התיישנה, וכי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מההפקעה.
תחילתה של הפרשה בשנת 2011, כאשר פורסמו הודעות על הפקעת קרקעות לצורך הרחבת כביש 31, בקטע שבין צומת שוקת לערד. בין הקרקעות שהופקעו נכללו גם למעלה מ-22 דונם שהיו בבעלותו של אלעטאונה. בעקבות ההפקעה, התנהל משא ומתן בין הצדדים לתשלום פיצויים, אך זה לא הבשיל לכדי הסכם, ולתובע לא שולם כל פיצוי.
בתביעתו, שהוגשה כשמונה וחצי שנים לאחר תפיסת החזקה במקרקעין, טען אלעטאונה כי תביעתו לא התיישנה, מכיוון שהנתבעת לא תפסה חזקה במקרקעין בפועל עד לשנת 2015. לכתב התביעה צורפה טיוטת הסכם פשרה, שלפיה הוצע לתובע סך של 524,602 שקלים כפיצוי. כמו כן, התובע הגיש חוות דעת של שמאי מטעמו, שהעריך את שווי הקרקע בסך של 506,867 שקלים, נכון ליוני 2015. התובע טען כי יש לחייב את הנתבעת בסכום הפיצוי המשוערך למועד הגשת התביעה.
מנגד, חברת נתיבי ישראל טענה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענתה, היא תפסה חזקה במקרקעין עוד בשנת 2013, באמצעות סימון השטח ביתדות (בזנטים), ולכן חלפו למעלה משבע שנים עד להגשת התביעה. הנתבעת הוסיפה כי הסימון הראשוני הוסר, ועל כן בוצע סימון נוסף בספטמבר 2014. עוד טענה הנתבעת, כי התובע הוא שניתק את הקשר והביא לסיום המשא ומתן, וכי סכום הפיצוי שהוצע היה "לפנים משורת הדין" ואינו מחייב אותה.
יתרה מכך, הנתבעת טענה כי התובע כלל אינו זכאי לפיצוי, מאחר שכבר פוצה באמצעות קבלת קרקע חלופית בשטח זהה לשטח שהופקע, במסגרת תוכנית איחוד וחלוקה. לחלופין, נטען כי אם היה מקום לפצות את התובע, הרי שהפיצוי צריך היה להיקבע לפי שווי המקרקעין בייעוד של "דרך" במועד פרסום הודעות הרכישה, ולא לפי שווי חקלאי.
לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות, קיבל השופט גדעון את טענת ההתיישנות של הנתבעת. בפסק הדין נקבע כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי תפסה חזקה במקרקעין עוד בשנת 2013. קביעה זו התבססה על עדויותיהם של יועצת ההפקעות, המודד וקבלן הגידור מטעם הנתבעת, אשר העידו על ביצוע מדידות וסימון השטח בשנה זו. עדויות אלה נתמכו במסמכים, לרבות "דוח סטטוס" ומפת תפיסות המעידים כי המקרקעין "נתפסו".
השופט דחה את חוות הדעת של המומחית מטעם התובע, שניתחה תצלומי אוויר משנת 2015 והסיקה כי הכניסה לשטח בוצעה רק באותה שנה. השופט ציין כי המומחית עצמה אישרה בחקירתה כי אינה יכולה להעיד על מה שהיה בשטח בשנת 2013. עוד קבע השופט כי אין לשלול את האפשרות שסימני העבודות המוקדמות היטשטשו עד למועד צילום האוויר הראשון.
בנוסף לקביעה בדבר ההתיישנות, קבע השופט כי דין התביעה להידחות גם לגופו של עניין, מאחר שהתובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק. בפסק הדין צוין כי הוכח שהתובע קיבל קרקע חלופית בשטח זהה לזה שהופקע. השופט דחה את טענת התובע כי הקרקע החלופית אינה מאפשרת שימוש חקלאי, וקבע כי טענה זו לא גובתה בראיות, כגון חוות דעת אגרונומית. מנגד, השופט קיבל את עדות המומחה מטעם הנתבעת, שקבע כי מצבו של התובע אף השתפר, שכן כעת יש לו קרקע עם תוכנית מפורטת המאפשרת שימושים שונים.
לאור כל האמור, התביעה נדחתה. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעת בסך של 30,000 שקלים.
ת"א 34403-01-22
