בית המשפט קבע: 830,000 שקלים במזומן שהוחבאו בקופסאות תחמושת אינם "הון שחור" אלא חיסכון לגיטימי של שנים
השופטת יעל ייטב מתחה ביקורת חריפה על פקיד השומה וקבעה כי השומה שהוציא לעובד קק"ל ותיק מהפזורה הבדואית "אינה סבירה ומבוססת על הנחות שאינן מעוגנות בעובדות". היא הורתה על ביטול מלא של השומה והקנסות, החזרת הכסף שנתפס וחיוב רשות המיסים בהוצאות משפט בסך 70,000 שקלים.
בפסק דין תקדימי ומנומק, קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע באופן מלא את ערעורו של עיאש אלוארידי, תושב הפזורה הבדואית, וקבע כי סכום עתק של 830,000 שקלים במזומן שנמצא בביתו אינו הכנסה בלתי מדווחת, אלא חסכונות שנצברו כדין על ידו ועל ידי ארבעת ילדיו הבוגרים לאורך שנים רבות. פסק הדין, שניתן ביום 29 במאי 2024 על ידי השופטת יעל ייטב, מותח ביקורת נוקבת על התנהלות פקיד שומה באר שבע, שקבע את השומה על בסיס "הנחות שרירותיות" וללא תשתית עובדתית מספקת.
הפרשה החלה ב-21 באוקטובר 2021, באירוע שנראה כלקוח מסרט פעולה. כוח בילוש של משטרת ישראל פשט על ביתו של אלוארידי בחשד להחזקת אמצעי לחימה. החשד התברר כשווא, אך במהלך החיפוש גילו השוטרים בארון בגדים ארגזי תחמושת ישנים ("ברוסים"), שבתוכם הוחבא סכום כסף עצום במזומן: 586,000 שקלים, 70,000 דולר ו-6,050 דינר ירדני – סך הכל כ-830,000 שקלים.
בעקבות הממצא החריג, נכנסה לתמונה רשות המיסים. פקיד השומה באר שבע פתח בביקורת, תפס חלק מהכסף והוציא לאלוארידי שומה לפי מיטב השפיטה לשנות המס 2019-2020, בטענה ל"גידול הון בלתי מוסבר". על פי השומה, סכום הכסף כולו נחשב להכנסה חייבת במס של אלוארידי, אשר חולקה באופן שרירותי על פני שנתיים, בתוספת קנסות כבדים. אלוארידי הגיש השגה שנדחתה, ולאחר מכן ערער לבית המשפט המחוזי.
לאורך כל הדרך, טען אלוארידי בעקביות כי אין לו כל הכנסה נוספת מעבר למשכורתו כשכיר ותיק בקק"ל, שם הוא עובד למעלה מ-35 שנה. הוא הסביר כי סכום הכסף העצום הוא למעשה חיסכון משותף שלו ושל ארבעה מילדיו הבוגרים. כבר בחקירתו הראשונית במשטרה, פירט אלוארידי למי שייך כל חלק מהכסף, טענה שגובתה מאוחר יותר ברישומים שערכו השוטרים בתחנה בעת ספירת הכסף.
הוא הסביר כי במשפחתו ובמגזר הבדואי נהוג לשמור חסכונות בבית במזומן, בין היתר מטעמים דתיים האוסרים ריבית, וכן מתוך רצון של הילדים להפקיד את כספם אצל אביהם כדי שלא יתפתו לבזבזו. להגנתו, הציג אלוארידי אסמכתאות בנקאיות מפורטות – שלו ושל בניו – שהוכיחו הכנסות סדירות וגבוהות ממשכורת לאורך שנים, לצד משיכות מזומנים שיטתיות בסכומים גדולים, התואמות את סכומי החיסכון שנתפסו.
השופטת ייטב קיבלה את גרסתו של אלוארידי במלואה וקבעה כי היא "עקבית וסבירה, המתיישבת עם הראיות האובייקטיביות שהוצגו". היא ציינה כי אין זה בלתי סביר שאדם שעובד מעל 35 שנה ומשתכר כ-260,000 שקלים בשנה, יצליח לחסוך סכומים נכבדים, במיוחד בהתחשב באורח חייו הצנוע ובעלות ביתו הנמוכה. "אילו היה המערער חוסך סכום של כ- 20,000 ₪ לשנה בלבד ממשכורתו, במהלך 30 שנות עבודה, היה מצטבר בידיו סכום של כ- 600,000 ₪", כתבה השופטת כדי לסבר את האוזן.
במקביל, מתחה השופטת ביקורת חריפה על אופן עריכת השומה על ידי פקיד השומה, וקבעה כי היא רצופה פגמים מהותיים. היא הדגישה כי השומה לא התבססה על השוואת הון אמיתית בין שתי נקודות זמן, אלא על "הנחות שרירותיות שאין להן בסיס". פקיד השומה דרש מאלוארידי הצהרת הון רק ליום 31.12.2020, וממנה "גזר" באופן מוקשה את הונו המשוער שנתיים קודם לכן, תוך שהוא מניח הנחות סותרות. "ההנחות… היא הנחה שרירותית, שאין לה אחיזה במציאות, ואין אפשרות לערוך על בסיסה שומה המבוססת על גידול הון", קבעה השופטת.
עוד קבעה השופטת כי פקיד השומה שגה כאשר טען שאלוארידי לא דיווח על הכסף בהצהרת ההון. בפועל, אלוארידי דיווח במדויק על החלק השייך לו מתוך הסכום הכולל. באשר לכספי ילדיו, ציינה השופטת כי הוא כלל לא היה מחויב לדווח עליהם, שכן טופס הצהרת ההון דורש דיווח רק על נכסי ילדים שטרם מלאו להם 18, ובניו של אלוארידי כולם בגירים.
בסיכום דבריה קבעה השופטת: "עלה בידי המערער להוכיח כי לא היה בענייננו גידול הון בלתי מוסבר, אף לא הכנסות בלתי מדווחות, וכי יש לקבל את ההסבר הסביר שנתן לסכומי הכסף שנמצאו בביתו". לאור זאת, הורתה על ביטול מוחלט של השומה והקנס, ביטול העיקול על הכספים והחזרתם המלאה לאלוארידי בתוך 30 יום. בנוסף, בשל היקף ההליכים שנכפו על אלוארידי, חויב פקיד השומה לשלם לו הוצאות משפט בסכום משמעותי של 70,000 שקלים.
ע"מ 24334-12-22
