בית המשפט דחה תביעה לקבלת בעלות על נכס מסחרי באילת ללא תשלום; "ניסיון לזכות בהקלה כלכלית משמעותית בשיטת 'מצליח'"
בפסיקה נחרצת, קבע השופט עמית כהן כי פרשנות התובעת להחלטות מועצת מקרקעי ישראל אינה מתקבלת על הדעת ונוגדת את אינטרס הציבור. חברת "לגונה הייטס" חויבה בהוצאות משפט בסך 75,000 ש"ח.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה תביעה של חברת "לגונה הייטס בע"מ", שביקשה לחייב את רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) להעביר לבעלותה, ללא כל תשלום, נכס מסחרי רחב ידיים אותו היא חוכרת באילת, בסמיכות לקו החוף. בפסק דין מנומק שניתן ב-8 בנובמבר 2024, קבע השופט עמית כהן כי מדיניותה העקבית של רמ"י, להחריג נכסים יקרי ערך הסמוכים לחוף הים מהטבות מפליגות, היא המדיניות הראויה וכי פרשנותה של התובעת לסבך ההחלטות המנהליות הייתה שגויה מיסודה.
התביעה, שהוגשה על ידי חברת לגונה הייטס, נסובה סביב נכס בשטח של 7,742 מ"ר ברחוב קאמן באילת, המיועד ל"שירותי נופש, בידור וספורט" ונמצא במרחק של פחות מקילומטר מחוף הים. החברה טענה כי היא זכאית לקבל את הבעלות המלאה על הנכס ללא תמורה, בהתבסס על החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 1185. החלטה זו קבעה, בין היתר, כי בנכסים למטרת "תעסוקה" באזורי עדיפות לאומית א', תוענק הבעלות לחוכרים ללא תשלום. העיר אילת, כידוע, נכללת באזור עדיפות לאומית א'.
מנגד, רשות מקרקעי ישראל טענה בתוקף כי ישנה מדיניות ארוכת שנים השוללת מתן הטבות בנכסים הסמוכים לחוף הים. הרשות טענה כי נכסים אלו, בשל מיקומם האטרקטיבי וערכם הכלכלי הגבוה, אינם זקוקים לעידוד כלכלי בדמות פטור מתשלום, וכי העברתם לידיים פרטיות ללא תמורה תהווה פגיעה בקופה הציבורית ובאינטרס הכללי.
לב המחלוקת המשפטית נגע לפרשנות של שרשרת החלטות מועצה, ובמרכזה החלטה 1478. התובעת לא הכחישה כי החלטה קודמת, מספר 1370, חסמה בפניה את האפשרות לקבל את הנכס בחינם, כיוון שהיא החריגה במפורש נכסי מסחר ותיירות בטווח של עד קילומטר מהחוף מהגדרת "אזור עדיפות לאומית" לעניין העברת בעלות. עם זאת, לטענתה, החלטה מאוחרת יותר, מספר 1478, אשר התקבלה בעקבות עתירה לבג"ץ נגד ההטבות המופלגות שניתנו בהחלטה 1370, ביטלה אותה כליל והחזירה על כנו את המצב המשפטי של החלטה 1185, שלשיטתה כן מעניקה לה את הזכות.
השופט כהן דחה פרשנות זו מכל וכל. הוא קבע כי לשונה של החלטה 1478 ברורה, ומלמדת כי היא ביטלה את החלטה 1370 באופן חלקי בלבד, "ביחס לשיעורי התשלום בגין העברת הבעלות", ולא ביטלה את סעיפי ההגדרות שבה, לרבות ההחרגה של נכסים סמוכים לחוף. "החלטה 1478 אינה מבטלת את סעיף ההגדרות שבהחלטה 1370 ואינה משנה את הקבוצה לה משויך נכס", כתב השופט בפסק הדין.
השופט הוסיף ומתח ביקורת על ההיגיון שעמד בבסיס התביעה. הוא ציין כי אין זה סביר שהמועצה, כתגובה לביקורת שיפוטית של בג"ץ על מתן הטבות יתר בהחלטה 1370, תקבל החלטת ביניים (1478) שמעניקה "הטבה מפליגה, בדמות מתן אפשרות להקניית בעלות ללא תשלום בנכסים סמוכים לחוף, ללא דיון מעמיק בכך ואף ללא אמירה מפורשת בעניין". השופט הדגיש כי רמ"י פועלת כנאמן הציבור ועליה לנהל את מקרקעי המדינה תוך שמירה על האינטרס הציבורי ולהימנע ממתן טובות הנאה בלתי מוצדקות.
יתרה מכך, בית המשפט קבע כי גם אם היה מקבל את טענת התובעת והיה בוחן את זכאותה לפי החלטה 1185 המקורית, דין התביעה היה להידחות. זאת, מכיוון שהגדרת "אזורי עדיפות לאומית" בהחלטה 1185 מפנה להחלטות מועצה קודמות (כמו החלטה 817), אשר כבר החריגו נכסים למסחר ותיירות ליד החוף מהטבות משמעותיות. לפיכך, קבע בית המשפט, החלטה 1370 לא יצרה מדיניות חדשה אלא רק "הבהירה" את המצב שהיה קיים ממילא.
השופט כהן אף דחה את טענת התובעת כי עובדת של הנתבעת יצרה בפניה מצג או הבטחה מנהלית מחייבת. הוא סיכם פרק זה באמירה כי לא השתכנע שהתובעת האמינה באמת ובתמים בזכאותה, וכי נראה שהיא "ניסתה לזכות בהקלה כלכלית משמעותית בשיטת 'מצליח'".
לאור כל האמור, התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 75,000 ש"ח.
ת"א 63506-12-21
