בית המשפט המחוזי דחה ערעור הבת שנושלה מהירושה: "הצוואה משקפת את רצונה החופשי של האם"
בפסק דין נחרץ, אימץ בית המשפט המחוזי בחיפה את קביעות בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי אין להתערב בצוואת האם המנוחה, אשר בחרה לנשל את בתה כליל לאחר שזו תבעה אותה בעודה בחיים. השופטים קבעו כי ההחלטה לנשל את הבת נבעה מאכזבה קשה מהתנהלותה ולא כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת של אחיה.
בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, דחה ערעור שהגישה אישה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות, אשר אישר את צוואת אמה המנוחה במסגרתה היא נושלה לחלוטין מהירושה. פסק הדין, שניתן ב-17 באוגוסט 2025 על ידי הרכב השופטים חננאל שרעבי (אב"ד), אספרנצה אלון ואריה נאמן, קבע כי הצוואה משקפת את רצונה האמיתי והחופשי של האם, וכי לא הופעלה על המנוחה "השפעה בלתי הוגנת" מצד בנה, כפי שטענה הבת-המערערת.
תחילתה של הסאגה המשפחתית בשנת 1994, עם פטירתו של אבי המשפחה. כשנה לאחר מכן, ניתן צו ירושה שקבע כי האם היא היורשת היחידה של עיזבון בעלה, וזאת לאחר שכל חמשת ילדיה, כולל המערערת, חתמו על תצהירי הסתלקות מהירושה לטובתה. במשך 22 שנים שרר שקט יחסי, אך בפברואר 2017, פתחה הבת בהליך משפטי נגד אמה, שהייתה אז כבת 83, בדרישה לבטל את צו הירושה המקורי. לטענתה, תצהיר ההסתלקות שעליו חתמה בזמנו נגוע בהטעיה, מרמה וזיוף.
התביעה שהגישה הבת נגד אמה בעודה בחיים, היוותה נקודת שבר דרמטית ביחסיהן. מכתבי הטענות שהגישה האם לבית המשפט, עלה כי היא חשה אכזבה עמוקה ועלבון צורב מהתנהלות בתה. היא ראתה בתביעה ניסיון לפגוע בה וברכושה, ותחושותיה הקשות כלפי בתה היוו, לפי קביעת בית המשפט, מניע מרכזי להחלטתה לשנות את צוואתה.
ואכן, כשמונה ימים בלבד לאחר דיון סוער בבית המשפט בו נאלצה האם להתעמת עם בתה, ב-16 ביוני 2017, ערכה האם צוואה חדשה. בצוואה זו, היא נישלה את הבת המערערת באופן מוחלט, והורישה את כל רכושה לארבעת בניה בלבד. צוואה זו החליפה צוואה קודמת משנת 2014, שבה הבת כן נכללה כיורשת, אם כי ככל הנראה בחלק קטן יותר משל אחיה. כחמישה חודשים לאחר חתימת הצוואה, הלכה האם לעולמה.
לאחר פטירת האם, הגיש אחד האחים (המשיב בערעור) בקשה לקיום הצוואה, והאחות התנגדה בטענה לזיוף ובעיקר ל"השפעה בלתי הוגנת" של אחיה על האם. בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיה על הסף, ומכאן הערעור לבית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי, בפסק דינו המפורט, סמך את ידיו באופן מלא על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. נקבע כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות מהימנות, אלא במקרים חריגים, וכי המקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם.
השופטים ציינו כי בית המשפט לענייני משפחה ביסס את החלטתו על מכלול רחב של ראיות, לרבות חוות דעת מומחה, ד"ר אדם דרנל, שמונה לבחון את מצבה של האם. המומחה קבע כי למרות שהאם הייתה תלויה פיזית בעזרה לתפקוד יומיומי, היא הייתה צלולה וכשירה לחלוטין מבחינה קוגניטיבית בעת עריכת הצוואה, והבינה את טיבה ומשמעויותיה. עוד קבע המומחה כי האם לא בודדה מהבת באופן אקטיבי, ויכלה ליצור עמה קשר לו רצתה.
בית המשפט דחה את טענת הבת כי אחיה בודד את האם ושלט בה כלכלית. נקבע כי האם קיבלה סיוע מבני משפחה שונים, כולל כלותיה, בן אחר ועובדת זרה, ולא הייתה תלויה באופן מוחלט באח המשיב. ניהול חשבון הבנק של האם על ידי בנה נעשה לבקשתה ובהסכמתה, בין היתר בשל קשייה עם השפה העברית, ולא נמצאה כל ראיה לניצול או אלימות כלכלית.
בניגוד לטענות לבידוד, בית המשפט השתכנע כי האם הייתה מוקפת בבני משפחה, קיימה קשרים חברתיים עם שכנים, וכל צרכיה סופקו. יתרה מכך, נקבע כממצא עובדתי כי דווקא המערערת היא זו שבחרה לנתק ולצמצם את הקשר עם אמה, בין היתר על רקע חוסר שביעות רצונה מהצוואה הקודמת משנת 2014.
בנוגע לנסיבות עריכת הצוואה עצמה, נקבע כי האח כלל לא היה מעורב בתהליך. האם היא זו שיזמה את הפנייה לעורך הדין, הזמינה את העדים, והמשיב כלל לא נכח בבית בעת החתימה.
לסיכום, קבע בית המשפט כי קיים הסבר הגיוני וברור להחלטת האם לנשל את בתה – התביעה שהגישה נגדה והמשבר העמוק שנוצר ביניהן. לאור זאת, דחה בית המשפט את הערעור וחייב את המערערת לשאת בהוצאות אחיה בסך 15,000 ש"ח.
עמ"ש 81027-01-25
