בית המשפט המחוזי קבע: עדותו של עורך דין בהליך קודם אינה חוסמת תביעת רשלנות נגדו
בפסק דין תקדימי, הפך בית המשפט המחוזי בחיפה החלטה של ערכאה נמוכה יותר וקבע כי לקוחות יכולים לתבוע את עורך דינם לשעבר בגין רשלנות, גם אם אותו עורך דין העיד מטעמם במשפט קודם וגרסתו נמצאה אמינה. השופטים קבעו כי התנאים לדוקטרינת "השתק פלוגתא" לא התקיימו, ובכך פתחו את הדלת לבירור התביעה לגופה.
ביום 13 בספטמבר 2025, ניתן פסק דין משמעותי בבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים, על ידי הרכב השופטים אמיר טובי (אב"ד), גלית ציגלר ואחסאן כנעאן. פסק הדין, שנכתב על ידי השופטת ציגלר, קיבל את ערעורם של בני הזוג אלון וטליה לוין וביטל החלטה קודמת שמנעה מהם לתבוע את עורך דינם לשעבר, בועז סטלקול, בגין רשלנות מקצועית.
הסאגה המשפטית המורכבת החלה בעסקת מכר דירה. בני הזוג לוין מכרו את דירתם בקריית ביאליק למשפחת יוסלביץ באמצעות עורך הדין סטלקול, אשר ייצג אותם בעסקה. כחודש לאחר חתימת ההסכם, הודיעו הרוכשים על ביטולו בטענה שהזוג לוין הסתירו מהם מידע מהותי על סכסוך שכנים ארוך שנים, שכלל הליכים משפטיים. הפרשה הגיעה לבית המשפט המחוזי, שם תבעו משפחת יוסלביץ פסק דין הצהרתי לביטול ההסכם, בעוד הזוג לוין הגישו תביעה שכנגד לאכיפתו.
במסגרת אותו הליך ראשון, עו"ד סטלקול זומן להעיד מטעם לקוחותיו, בני הזוג לוין. בעדותו, טען סטלקול כי גם הוא לא ידע על ההליכים המשפטיים מול השכנה, ושאילו היה יודע, היה דואג לציין זאת במפורש בהסכם המכר. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעתם של יוסלביץ, קבע כי הזוג לוין הפרו את חובת הגילוי, והצהיר כי ההסכם בוטל כדין. ערעורם של לוין לבית המשפט העליון נדחה.
בעקבות ההפסד הצורב, הגישו בני הזוג לוין באוגוסט 2024 תביעה חדשה, הפעם נגד עורך דינם, עו"ד סטלקול. הם טענו לרשלנות מקצועית חמורה, בטענה שסטלקול ידע היטב על סכסוך השכנים והשמטת המידע מההסכם היא שהובילה לביטולו ולנזקים כבדים שנגרמו להם, המוערכים בכ-1.46 מיליון ש"ח. לטענתם, "הרשלנות המקצועית המובהקת של עו"ד סטלקול… היוותה את הסיבה הבלעדית למתן פסק הדין במחוזי". בנוסף, הם טענו כי סטלקול שיקר בעדותו בבית המשפט כדי להסתיר את רשלנותו.
בתגובה, הגיש עו"ד סטלקול בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה לקיומו של "השתק פלוגתא". לשיטתו, הקביעה החלוטה של בית המשפט בהליך הראשון, לפיה הוא לא ידע על סכסוך השכנים, יוצרת מחסום דיוני שמונע מהזוג לוין לטעון כעת את ההיפך. בית משפט קמא (ערכאה נמוכה יותר) קיבל את טענתו באופן חלקי, וקבע כי אכן קיים השתק פלוגתא בנוגע לידיעתו של סטלקול על הסכסוך, ולכן דחה את רכיב התביעה הנוגע לעסקת המכר עם יוסלביץ.
על החלטה זו הגישו בני הזוג לוין את הערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה. הם טענו כי החלטת בית משפט קמא יצרה "השתק עדות" תקדימי, שמשמעותו היא שלא ניתן לתבוע עד ששיקר בעדותו, וכי לא ניתן להם "יומם בבית המשפט" לחקור את עורך דינם ולהוכיח את רשלנותו.
השופטת ציגלר, בדעת רוב, קיבלה את טענות המערערים וקבעה כי התנאים לקיומו של השתק פלוגתא אינם מתקיימים במקרה זה. דוקטרינת השתק פלוגתא מונעת דיון חוזר בשאלה עובדתית שכבר הוכרעה, וזאת בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים:
- זהות הפלוגתא.
- לצד שכנגדו נטען ההשתק היה "יומו בבית המשפט" לדון בה.
- ההכרעה הייתה ממצא פוזיטיבי.
- ההכרעה הייתה חיונית לפסק הדין הראשון.
השופטת ניתחה את התנאים ומצאה שרובם אינם מתקיימים. ראשית, נקבע כי לא קיימת זהות בין הפלוגתאות. ההליך הראשון עסק בחובת הגילוי ותום הלב של הזוג לוין כלפי הקונים (יוסלביץ), בעוד שההליך הנוכחי עוסק בחובותיו המקצועיות של עו"ד סטלקול כלפי לקוחותיו (הזוג לוין). שנית, נקבע כי לזוג לוין לא ניתן "יומם בבית המשפט" בנוגע לרשלנותו הנטענת של עורך דינם. הציפייה שבני הזוג יתעמתו ויחקרו נגדית את העד שהם עצמם הביאו כדי לתמוך בגרסתם, אינה ריאלית.
בנוסף, קבע בית המשפט כי ההכרעה בנוגע לעדותו של סטלקול לא הייתה חיונית לפסק הדין הראשון. פסק הדין התבסס בעיקר על חוסר האמון של בית המשפט בגרסתם של בני הזוג לוין עצמם, ועדותו של סטלקול הייתה רק חיזוק נוסף ולא נדבך מרכזי בהכרעה.
פסק הדין התייחס גם לסוגיה המורכבת של תחולת ההשתק על מי שהיה עד בהליך אחד והפך לבעל דין בהליך אחר. השופטת ציגלר ציינה כי הפסיקה מכירה באפשרות להחיל השתק במקרים של "קרבה משפטית" או "זהות אינטרסים" מהותית, אך הדבר דורש זהירות רבה כדי לא לפגוע בזכות הגישה לערכאות. במקרה זה, נקבע כי לא התקיימה זהות אינטרסים הדוקה מספיק בין לוין לעורך דינם בשני ההליכים.
לאור כל האמור, קיבל בית המשפט את הערעור וקבע כי לא חל השתק פלוגתא. התיק הוחזר לבית משפט קמא על מנת שידון בתביעת הרשלנות של בני הזוג לוין נגד עו"ד סטלקול לגופה.
ע"א 59469-04-25
