חברת שתית הפסידה בערעור: "מה למערערת כי תלין על כי ננקטה אף כלפיה אותה אמת מידה"
בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את ערעורה של חברת הבנייה "שתית" וקבע כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום, אשר חייב אותה בתשלום של מאות אלפי שקלים לחברת "ס.ד. זידאן לאבן". פסק הדין מדגיש את החשיבות של עמידה בכללי הפרוצדורה המשפטית, וקובע כי צד הדורש הקפדה על הכללים מהצד שכנגד, אינו יכול להתלונן כאשר אותה אמת מידה מופעלת כלפיו.
פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-26 באוגוסט 2025, מפי הרכב השופטים ישראלה קראי-גירון (אב"ד), עדי חן-ברק, ויואב פרידמן, אשר כתב את חוות הדעת העיקרית.
הסכסוך המשפטי בין שתי החברות נולד על רקע פרויקט בנייה רחב היקף של חברת שתית ברחוב חביבה רייך בחיפה. שתית, חברה העוסקת ביזמות וביצוע פרויקטים לבנייה, שכרה את שירותיה של ס.ד זידאן, המתמחה בעבודות אבן, לביצוע חיפוי אבן, כוחלה וקופינג בשישה בניינים בפרויקט. הקשר בין הצדדים הוסדר באמצעות שני הסכמים שנחתמו במאי 2017.
לאחר שזידאן ביצעה את העבודות ושתית שילמה לה סכום כולל של כ-1,300,000 ש"ח, התגלעה מחלוקת קשה בנוגע ליתרת התשלום. זידאן טענה כי שתית נותרה חייבת לה סכום של 529,866 ש"ח. מנגד, שתית טענה כי לא רק שאינה חייבת דבר, אלא שגילתה כי שילמה לזידאן תשלום יתר, ודרשה ממנה פיצוי בסך 547,252 ש"ח בגין הפרות חוזה נטענות.
בלב המחלוקת עמדו שתי סוגיות מרכזיות. הראשונה נגעה לתשלום עבור "שטחי פתחים" בקירות, כגון חלונות ודלתות. בעוד שההסכמים המקוריים לא כללו תשלום עבור שטחים אלה, זידאן הציגה "מכתב התחייבות" חתום על ידי מנהל הפרויקט של שתית, ונושא את חותמת החברה, בו נכתב במפורש: "חברת שתית מתחייבת לשלם עבור פתחים לפי מדידת האבן בחזיתות". שתית טענה כי המסמך אינו תקף ונוגד את החוזים.
הסוגיה השנייה, שהפכה למכרעת בהליך הערעור, הייתה פרוצדורלית לחלוטין ונגעה להגשת חוות דעת מומחים. במהלך המשפט בבית משפט השלום, שתית התנגדה בתוקף לניסיונה של זידאן להגיש חוות דעת של מודד מטעמה באמצעות תצהירים, בטענה כי זו אינה הדרך הקבועה בחוק להגשת חוות דעת מומחה. בית המשפט קיבל את התנגדותה של שתית והורה על הוצאת התצהירים מהתיק.
אלא שכאשר הגיע תורה של שתית להגיש ראיות, היא עצמה מעדה באותו מקום בדיוק. שתית הגישה את חוות הדעת של המודד מטעמה לא כמסמך הערוך כדין, אלא כ"מכתב" שצורף כנספח לתצהיר של אחד ממנהליה. במהלך ישיבת ההוכחות, ולאחר שבית המשפט הפנה את תשומת ליבו של בא כוחה של זידאן למסמך, התנגדה זידאן להגשתו. בית המשפט קיבל את ההתנגדות והורה על הוצאת המסמך מתיק הראיות, בנימוק שהוא אינו ערוך כחוות דעת כנדרש.
בפסק דינו, השופט פרידמן דחה את טענת שתית כי בית המשפט התערב באופן לא ראוי ו"הדריך" את הצד שכנגד. הוא קבע כי הפניית תשומת ליבו של עורך הדין למסמך היא פעולה לגיטימית, וכי ההחלטה להוציא את המסמך הייתה נכונה לגופה.
השופט מתח ביקורת על עמדתה של שתית וכתב: "מעת שהמערערת עצמה התנגדה לא פעם אלא פעמיים להגשת חוות דעת המודד מטעם המשיבה על דרך של תצהיר, התנגדותה התקבלה ובית המשפט קמא הורה על הוצאת תצהירי מודד המשיבה אף מטעם זה, מה למערערת כי תלין על כי ננקטה אף כלפיה אותה אמת מידה". הוא הוסיף כי בית המשפט נהג בשוויוניות כלפי שני הצדדים.
השלכתה של פסילת חוות הדעת של שתית הייתה קריטית. משלא הייתה לה חוות דעת מומחה שתתמוך בטענותיה, שתית לא הצליחה להוכיח כי נפלו טעויות בחשבונות החלקיים שאושרו בזמן אמת על ידי מנהל הפרויקט מטעמה, ולא הצליחה לסתור את החישובים שהיוו את הבסיס לתביעתה של זידאן. בית המשפט קבע כי בהיעדר ראיה אחרת, החשבונות החלקיים שאושרו מהווים בסיס אמין להתחשבנות הסופית.
בנוסף, בית המשפט אימץ את קביעת הערכאה הקודמת לפיה מכתב ההתחייבות בנוגע לתשלום עבור הפתחים תקף ומחייב את שתית. השופטים זקפו לחובתה של שתית את העובדה שנמנעה מלהביא לעדות את מנהל הפרויקט שחתם על המכתב, וקבעו כי הימנעות זו פועלת לחובתה ומחזקת את גרסתה של זידאן.
השופטת עדי חן-ברק הסכימה עם פסק הדין אך הוסיפה הערה, לפיה ניתן היה לבחור בדרך של הכשרת חוות הדעת הפגומה של שתית, אך החלטתו של בית המשפט שלא לעשות כן אינה מהווה טעות המצדיקה התערבות, במיוחד על רקע התנהלותה של שתית עצמה.
בסופו של דבר, הערעור נדחה. עם זאת, לאור העובדה ששני הצדדים תרמו לסרבול הדיוני, בית המשפט החליט שלא לפסוק הוצאות, וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ע"א 5786-03-25
