מאבק של עשורים הוכרע: בית המשפט קבע בעלות על קרקע בכאוכב אבו אל-היג'א על בסיס חזקה ממושכת
פסק דין תקדימי במחוזי חיפה קבע כי אבראהים חג'וג' הוא הבעלים של חלקה שבמחלוקת, לאחר שהוכיח שימוש רציף וגלוי בשטח, בעוד טענות יריביו, יורשי משפחת אבו אלהיג'א, נדחו בשל היעדר ראיות מספקות.
בפסק דין מקיף ומנומק, שניתן ב-2 בספטמבר 2025, הכריע בית המשפט המחוזי בחיפה בסכסוך מקרקעין ארוך שנים בנוגע לחלקה בשטח של 206 מ"ר בגרעין הכפר כאוכב אבו אל-היג'א. כבוד השופט מאזן דאוד קיבל את תביעתו של אבראהים עבדאללה חג'וג' והורה על רישומו כבעלים החוקי של הקרקע, תוך דחיית תביעתם הנגדית של יורשי המנוח עלי אבו אלהיג'א. פסק הדין מדגיש את המשקל המשמעותי שמעניק בית המשפט לחזקה רבת שנים, רציפה וגלויה במקרקעין שאינם רשומים, ורואה בה ראיה מרכזית להוכחת בעלות.
הסכסוך החל עם תחילתן של עבודות הסדר זכויות במקרקעין בכפר בשנת 2013. במסגרת הליך זה, הוגשו שתי תביעות סותרות לפקיד ההסדר בנוגע לחלקה, הידועה כחלקה 3 בגוש 17847. הקרקע המדוברת נמצאת בלב השטח הבנוי של הכפר ומעולם לא נרשמה בפנקסי המקרקעין. בשל התביעות הסותרות, הועבר התיק להכרעת בית המשפט המחוזי.
התובע, אבראהים חג'וג', ביסס את תביעתו על שני אדנים מרכזיים: ירושה וחזקה. הוא טען כי זכויותיו נובעות מירושה של אביו וסבו, שהיו בעלי הקרקע. אך הטיעון המכריע היה הוכחת חזקה ושימוש רציף ובלעדי בקרקע במשך עשרות שנים, ללא כל התנגדות. להוכחת טענותיו, הציג חג'וג' שורה ארוכה של ראיות. ראיה מרכזית הייתה אישור ממס רכוש המעיד כי סבו שילם מיסים על שטח של למעלה מדונם באזור עוד מלפני שנת 1967. השופט דאוד ציין כי אף שאישור כזה אינו מהווה הוכחת בעלות מול המדינה, בסכסוך בין צדדים פרטיים יש לו משקל ראייתי משמעותי, במיוחד בהיעדר כל רישום רשמי אחר.
בנוסף, הציג התובע ראיות פיזיות לחזקה בשטח: צילומי אוויר משנת 1980 המעידים על קיומו של מחסן שבנה אביו בשטח המחלוקת בשנות ה-70 , תמונות אישיות רבות המתעדות את בני המשפחה משתמשים בקרקע לאורך השנים, נוטעים עצים, מכשירים את השטח ולבסוף משתמשים בו כחנייה. השופט קבע כי מראיות אלו עולה תמונה ברורה של "מנהג בעלים של ממש". חיזוק מכריע נוסף לגרסת התובע הגיע מעדויות שכניו, הן מדרום והן מצפון, אשר העידו כי הם רואים במשפחת חג'וג' את הבעלים הבלעדיים של החלקה. יתרה מכך, התובע הציג הסכמים חתומים עם אותם שכנים בנוגע לקווי הגבול, הסכמים שאף הוגשו לוועדות התכנון והבנייה. השופט קבע כי הכרת הסביבה בתובע כבעלים מהווה "חיזוק משמעותי וכביר" לטענותיו.
מנגד, גרסת הנתבעים, יורשי משפחת אבו אלהיג'א, הייתה דלה בראיות. הם טענו לבעלות מכוח ירושה מסבם, והציגו הסכם חלוקת עיזבון פנימי משנת 1999. כמו כן, טענו כי עיבדו את הקרקע וגידלו בה שתילי טבק. אולם, עדיהם, שהיו בני משפחה, הודו כי העיבוד פסק לכל המאוחר בשנת 1980. בכך, נוצר נתק של עשרות שנים שבו לא הייתה להם כל חזקה בשטח. השופט מתח ביקורת על היעדר ראיות חיצוניות לטענותיהם: "הנתבע לא הביא כל ראיה מעבר להסכם שנוצר על ידו", כתב. הם לא הציגו תמונות, אישורים על שיווק טבק, או חוות דעת של מפענח תצלומי אוויר שהייתה יכולה להוכיח עיבוד חקלאי בשנים הנטענות.
השופט דאוד ניתח את הסוגיה המשפטית בשני מעגלים. במעגל הראשון, קבע כי החזקה הממושכת, הרציפה והגלויה שהוכיח התובע, הנתמכת ברישומי מס רכוש ובהכרת השכנים, מהווה כשלעצמה ראיה להוכחת בעלותו בקרקע לא רשומה. במעגל השני, קבע השופט כי גם אם לא די בחזקה כראיה לבעלות, התובע עמד בתנאים של "התיישנות רוכשת" לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין. על פי החוק, במקרקעין לא מוסדרים מסוג "מולכּ", די בהוכחת חזקה נוגדת (כזו שאינה מכוח רשות הבעלים) במשך 15 שנים כדי לבסס טענת בעלות. התובע הוכיח חזקה כזו לאורך תקופה ארוכה בהרבה , ולכן הוא זכאי להירשם כבעלים גם מכוחה של טענה זו.
בסופו של ההליך, קיבל השופט את תביעת חג'וג' במלואה וחייב את הנתבעים בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.
ת"א 62296-11-22
