נדחה ערעורו של חבר מושב שתבע מגרש בטענה ל"גזל" מלפני שני עשורים; ביהמ"ש: "התביעה התיישנה"
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי תביעתו של שלום גבריאלי נגד מושב פעמי תש"ז הוגשה באיחור של שנים, ודחה את טענותיו כי מדובר בזכות במקרקעין או בעוולה מתמשכת. בפסק הדין נמתחה ביקורת על שינוי גרסאותיו של המערער, שבתחילה טען לזכות חוזית וכשזו נדחתה, טען לזכות קניינית.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה ערעור שהגיש חבר מושב פעמי תש"ז, שלום גבריאלי, שתבע לקבל מגרש נוסף בהרחבה החדשה של המושב, בטענה כי מגרש שהיה זכאי לו "נגזל" ממנו בהרחבה קודמת לפני כשני עשורים. פסק הדין, שניתן על ידי הרכב השופטים אריאל ואגו (סגן הנשיאה ואב"ד), גד גדעון ויעקב דנינו, ניתן ב-13 בדצמבר 2023, וקיבל את קביעת בית משפט השלום כי התביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. השופט דנינו, שכתב את חוות הדעת העיקרית, קבע כי טענותיו של גבריאלי נוגעות לזכות חוזית (אובליגטורית) ולא לזכות במקרקעין, ולכן תקופת ההתיישנות עליה היא שבע שנים בלבד, אשר חלפו מזמן.
הפרשה החלה בסכסוך רב-שנים בין גבריאלי לבין אגודת מושב פעמי תש"ז. גבריאלי הגיש את תביעתו המקורית ב-13 בדצמבר 2022 , בדרישה לחייב את המושב להקצות לו מגרש בהרחבה חדשה של 87 מגרשים. טענתו המרכזית הייתה כי הוא קופח ו"נגזל" בהרחבה קודמת שאושרה עוד בשנת 1994, אז הוחלט להרחיב את המושב ב-65 מגרשים, כמספר הנחלות, כך שכל בעל משק יהיה זכאי להמליץ על מועמד מטעמו לקבלת מגרש.
לטענת גבריאלי, זכותו להמליץ על מועמד למגרש נשללה ממנו שלא כדין על ידי האגודה, אשר מכרה את הזכות לצד שלישי ללא ידיעתו וללא אישורו. הוא טען כי לא היה חייב כספים למנהלת ההסדרים במגזר החקלאי, ולכן היה אמור לקבל את המגרש ללא תמורה. לדבריו, בשנת 2009 זיכתה האגודה את חשבונו בסכום של 45,000 ש"ח, התמורה שהתקבלה ממכירת הזכות , אך הוא גילה זאת "באקראי" רק בסוף שנת 2015. לאחר גילוי זה, פנה לאגודה בדרישה לפיצוי, אך נדחה. כעת, עם אישור ההרחבה החדשה, טען גבריאלי כי נוצרה הזדמנות לתקן את העוול, ודרש לקבל שני מגרשים: אחד כזכותו כשאר חברי האגודה, והשני כפיצוי על המגרש שנגזל ממנו.
המושב מנגד, טען כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענתם, גבריאלי עצמו ציין בכתב התביעה כי עילת התביעה נולדה ב-8 בדצמבר 2015, ולכן המועד האחרון להגשתה, בתביעה שאינה נוגעת למקרקעין, היה ה-8 בדצמבר 2022. התביעה הוגשה רק ב-13 בדצמבר, באיחור של ימים ספורים. מעבר לכך, נטען כי עילת התביעה נולדה הרבה קודם לכן – לכל המאוחר בשנת 2009, כאשר חשבונו של גבריאלי זוכה בכספי המכירה.
בפסק דינו, ניתח השופט דנינו את טענותיו המשתנות של גבריאלי. הוא ציין כי בכתב התביעה המקורי הגדיר גבריאלי את תביעתו כנוגעת ל"זכות אובליגטורית", שההתיישנות עליה היא 7 שנים. ואולם, לאחר שהמושב העלה את טענת ההתיישנות, שינה גבריאלי את טענתו וטען כי מדובר בזכות במקרקעין , שעליה חלה תקופת התיישנות ארוכה יותר של 15 או 25 שנים. בית המשפט מתח ביקורת על שינוי גרסה זה וקבע כי "על בעל דין לאחוז בטענה עובדתית אחת ולא לשנות עמדתו כזיקית המשנה צבעה בהתאם לאינטרס הרלוונטי במועד נתון".
בית המשפט קבע באופן חד-משמעי כי התביעה אינה נוגעת לזכות במקרקעין, אלא לזכות חוזית לקבל המלצה מהאגודה. הסעד המבוקש לא היה רישום של מגרש ספציפי, אלא חיוב האגודה להמליץ עליו, מהלך המהווה רק "חוליה ראשונה בשרשרת" שבסופה אולי תירשם זכות קניינית.
גם טענותיו החלופיות של גבריאלי נדחו אחת לאחת. הוא טען כי יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות רק מיוני 2016, המועד בו קיבל תשובה רשמית מהאגודה , אך בית המשפט קבע כי המועד הקובע הוא מועד ידיעתו על עילת התביעה, קרי דצמבר 2015, כפי שטען בעצמו. יתרה מכך, צוין כי יכול היה לדעת על מכירת הזכות עוד בשנת 2009, עת זוכה חשבונו.
טענה נוספת, לפיה מדובר ב"עוולה מתמשכת" שיוצרת עילת תביעה חדשה מדי יום, נדחתה גם היא. בית המשפט קבע כי מכירת הזכות הייתה אירוע חד-פעמי ונקודתי, ולא מעשה נמשך. לבסוף, נדחתה טענתו כי תקופת ההתיישנות נעצרה בזמן שהתנהל הליך משפטי קודם בין הצדדים, בנימוק שהסעדים שנתבעו בשני ההליכים היו שונים בתכליתם.
לסיכום, בית המשפט המחוזי אימץ את פסיקת בית משפט קמא וקבע כי התביעה נדחתה בצדק בשל התיישנות. השופטים גד גדעון ואריאל ואגו הסכימו עם פסק דינו של השופט דנינו. גבריאלי חויב בהוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח.
ע"א 45985-05-23
