תביעת המיליונים שהתפוצצה: שותפים שהעלימו מס נחשפו בבית המשפט, שדחה את התביעה ושלח את פסק הדין לרשויות המס
שותף בחברת קידוחים תבע את שותפו לשעבר על סך 6 מיליון שקלים בטענה לגניבת כספים. בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את רוב התביעה, פסק לתובע כ-104 אלף שקלים בלבד, וחשף מסכת של העלמות מס שיטתיות על ידי שני הצדדים. השופט יואב פרידמן מתח ביקורת חריפה על התנהלותם וקבע: "שני בעלי הדין 'חטאו' וכפי הנראה נהנו מן החטא"
בבית המשפט המחוזי בחיפה ניתן ביום רביעי, 6 באוגוסט 2025, פסק דין בסכסוך עסקי ארוך שנים בין שני קרובי משפחה, עלי בדארנה ואמיל בדארנה, שהיו שותפים בחברת קידוחים בין השנים 2007 ל-2015. השופט יואב פרידמן דחה את רובה המכריע של תביעה בסך 6 מיליון שקלים שהגיש עלי נגד אמיל, אחיו זאהי (ששימש כרואה החשבון של החברה), ואשתו של אמיל, אימאן. במקום זאת, פסק בית המשפט לתובע סכום של 104,237.5 שקלים בלבד. גולת הכותרת של פסק הדין אינה הסכום שנפסק, אלא החשיפה של התנהלות פיסקלית בעייתית ושיטתית של שני השותפים, שהובילה את השופט להורות על העברת פסק הדין לבחינת רשות המיסים.
הסכסוך החל לאחר פירוק שותפותם של עלי ואמיל בדארנה בחברת "קידוחי דרילקינג (אמיל) בע"מ" (לשעבר "קידוחי מוסא בע"מ") בסוף שנת 2015. עלי טען כי לאחר חתימת הסכם הפירוק, אמיל וזאהי מנעו ממנו גישה למסמכי החברה לצורך התחשבנות כספית. לאחר הליך משפטי נפרד למתן חשבונות, קיבל עלי גישה לדפי הבנק של החברה וטען כי גילה משיכות כספים בהיקף של מיליוני שקלים לצרכיו הפרטיים של אמיל, וכן העלמת הכנסות שיטתית מכספי מזומן שלא הופקדו בחשבון. תביעתו, שהועמדה על 6 מיליון שקלים "מטעמי אגרה", התבססה על טענות אלו.
מנגד, הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף, מכיוון שלאחר הסכם הפירוק המקורי מדצמבר 2015, נחתמו שני הסכמי המשך בינואר ובפברואר 2016, בהם הצהירו הצדדים באופן מפורש כי אין ולא יהיו להם כל טענות או תביעות זה כלפי זה בנוגע לחברה. לטענתם, התחשבנות סופית אכן נערכה, והצדדים ויתרו על כל דרישה עתידית.
במהלך הדיונים, התגלתה תמונה מטרידה של התנהלות כלכלית חמורה מצד שני השותפים לאורך שנות פעילות החברה. השופט פרידמן ציין בפסק דינו כי "שיקולי מס" הנחו את פעולתם העסקית של השותפים. התנהלות זו כללה הימנעות מדיווח על תקבולים במזומן , הנפקת תלושי שכר פיקטיביים לקרובי משפחה שלא עבדו בחברה, רכישת ציוד במזומן ללא חשבוניות, ושימוש נרחב בכספי החברה למימון הוצאות אישיות של שני השותפים.
השופט קבע כי שני הצדדים היו מודעים היטב למשטר זה, נהנו ממנו, ונשאו באחריות משותפת להיווצרותו. למרות הדוקטרינה המשפטית לפיה "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", החליט השופט לדון בתביעה לגופה, תוך שהוא מציין כי במקרה זה שני הצדדים "חטאו". עם זאת, הוא הבהיר כי בנסיבות של תשתית ראייתית לקויה, שנוצרה באשמתם המשותפת של הצדדים, ההכרעה תיפול על פי נטל הראיה – "המוציא מחברו עליו הראיה".
בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים וקבע כי שלושת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים אכן היוו סילוק סופי ומוחלט של כלל הטענות ההדדיות. השופט מתח ביקורת על התובע, אשר נמנע מלציין את קיומם של שני ההסכמים המאוחרים, וקבע כי הימנעות זו מחזקת את המסקנה שמדובר היה בסוף פסוק מבחינת ההתחשבנות.
בנוסף, נמתחה ביקורת חריפה על כך שהתובע לא הגיש חוות דעת של רואה חשבון מטעמו כדי לבסס ולכמת את תביעתו. בית המשפט ציין כי בהליכים קודמים בבית משפט השלום, הונחה התובע להגיש חוות דעת כזו כתנאי לדיון, אך במקום זאת בחר למחוק את התביעה שם ולהגישה מחדש בסכום גבוה יותר במחוזי, שוב ללא תמיכה מקצועית. "אין התובע יכול לצפות לכך שמלאכתו תיעשה בידי בית המשפט בדמות מינוי רואה חשבון חוקר… בלא שיציב חוו"ד מטעמו שאין ספק שנדרשה לגופה לשם הוכחת תביעתו", כתב השופט.
מתוך שלל הטענות, קיבל בית המשפט רכיב אחד בלבד של התביעה. הוכח כי החזרי מס על סולר (בלו), בסך כולל של 208,475 שקלים, שהיו מגיעים לחברה עבור החודשים יולי עד דצמבר 2015, הופקדו ישירות לחשבונו הפרטי של אמיל. השופט קבע כי בניגוד להתנהלות הכללית שהייתה ידועה לשני הצדדים, אין ראיה שעלי היה מודע להסטת כספים ספציפית זו בעת החתימה על הסכמי הפשרה. על כן, נקבע כי הוא זכאי למחצית מהסכום, קרי 104,237.5 שקלים. יתר הטענות, כולל שימוש בכספי החברה לבניית ביתו של עלי מחד, ומימון פרויקטים של אמיל מאידך, לא ניתנו לכימות וקוזזו זו כנגד זו בהתנהלותם הבעייתית המשותפת.
בסופו של דבר, לאור הפער העצום בין סכום התביעה לסכום שנפסק, כל צד חויב לשאת בהוצאותיו. התביעה נגד זאהי ואימאן בדארנה נדחתה במלואה. פסק הדין, החושף התנהלות פיסקלית חמורה, הועבר על ידי המזכירות לעיונה של רשות המיסים, כך שייתכן כי עבור הצדדים, הסאגה המשפטית טרם הסתיימה.
ת"א 22093-02-23
