פסיקה דרמטית: מועצת נאות חובב תחזיר לקבלן ערבות בסך כ-2 מיליון שקל שחולטה
בית המשפט דחה את רוב טענות המועצה לקיזוזים בגין ליקויים, וקבע כי חילוט הערבות הבנקאית היה שלא כדין, זאת על אף שמצא כי הקבלן קיבל תשלום יתר קטן בחשבון הסופי. בנוסף, חויבה המועצה בהוצאות משפט.
בפסק דין רחב יריעה שניתן ב-5 בנובמבר 2024, הכריע בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מפי כבוד השופט גד גדעון, במחלוקת כספית מורכבת בין חברת "א.ר. יוסף הנדסה בע"מ" לבין המועצה המקומית נאות חובב (לשעבר רמת חובב). סיומו של ההליך המשפטי קובע כי על המועצה להשיב לקבלן ערבות בנקאית בסך 1,985,000 ש"ח שחולטה, בתוספת ריבית והצמדה, וכן לשאת בהוצאות המשפט של התובעת בסך 80,000 ש"ח. זאת, על אף שההתחשבנות הסופית הראתה כי לקבלן שולם ביתר סכום של כ-159 אלף ש"ח על העבודות עצמן.
תחילתה של הפרשה בשנת 2013, עת זכתה חברת א.ר. יוסף הנדסה במכרז לבניית מבנה משרדים ומרכז מבקרים עבור המועצה. הפרויקט התנהל בשיטת "כמויות למדידה", שבה התשלום מבוסס על היקף העבודה שבוצעה בפועל. לקראת סיום עבודות השלד, ביקשה החברה הקבלנית להפסיק את ההתקשרות, ובקשתה התקבלה על ידי המועצה. בחודש אוגוסט 2015, מסר הקבלן את האתר לידי המועצה, וקבלן חלופי נכנס להשלמת עבודות הגמר.
נקודת המפנה ביחסים בין הצדדים הייתה פגישה שהתקיימה ב-10 ביוני 2015, שכונתה על ידי התובעת "הסכם הגירושין". בפגישה זו, דנו הצדדים בטענות המועצה לליקויי בנייה ואיכות ביצוע ירודה. בסופה סוכם על קיזוז בסך 450,000 ש"ח מהתשלום לקבלן, סכום שבפועל עמד על 604,000 ש"ח מכיוון שהקבלן בחר שלא לבצע תיקונים שהתאפשר לו לבצע.
מכאן ואילך, נפתחה מחלוקת עמוקה בנוגע להתחשבנות הסופית. הקבלן הגיש חשבון סופי מטעמו בדצמבר 2015, אך המועצה דחתה אותו בטענה שלא צורפו אליו חישובי כמויות כנדרש. במרץ 2017, כשנה וחצי לאחר שהקבלן עזב את האתר, הציגה המועצה חשבון סופי מטעמה. על פי חשבון זה, לא רק שהקבלן לא היה זכאי לתשלום נוסף, אלא שהוא נמצא ביתרת חובה של כ-2 מיליון שקלים כלפי המועצה, לאחר שזו קיזזה סכום של למעלה מ-1.5 מיליון ש"ח בגין ליקויים שונים.
בהתבסס על חשבון זה, הודיעה המועצה על כוונתה לחלט את הערבות הבנקאית של הקבלן, ואכן, באוגוסט 2017, הערבות בסך 1,985,000 ש"ח חולטה. הקבלן הגיש תביעה להשבת הסכומים שלטענתו קוזזו שלא כדין ולהשבת הערבות שחולטה. המועצה הגישה תביעה שכנגד על יתרת החוב שלטענתה נותרה גם לאחר חילוט הערבות.
במהלך המשפט, מינה בית המשפט את המהנדס צבי רון כמומחה מטעמו. חוות דעתו הייתה מכרעת בהחלטת השופט.
אחת מטענותיה המרכזיות של המועצה הייתה כי מאחר שהקבלן לא הגיש חשבון סופי מפורט כנדרש בחוזה, החשבון שהיא ערכה הפך ל"קביעה סופית" שהקבלן מנוע מלערער עליה. השופט גדעון דחה טענה זו באופן נחרץ. הוא קבע כי אין מדובר במקרה "טהור" בו לא הוגש כלל חשבון מטעם הקבלן , וכי המועצה עצמה, בהתנהלותה, אפשרה לקבלן להשיג על החשבון ולא ראתה בו סוף פסוק.
לגופו של עניין, בית המשפט קיבל את קביעות המומחה בנוגע לסכומים המגיעים לקבלן עבור עבודות שביצע. נקבע כי הקבלן זכאי לתשלום נוסף של 644,507 ש"ח עבור עבודות עפר שלא נלקחו בחשבון על ידי המועצה, וכן לתשלום נוסף של 290,388 ש"ח עבור עבודות בטון.
ההכרעה הדרמטית ביותר נגעה לסוגיית הקיזוזים בגין הליקויים. הקבלן טען כי "הסכם הגירושין" קבע סכום קיזוז סופי ומוסכם , בעוד המועצה טענה כי מדובר היה בהערכה ראשונית בלבד וכי ליקויים נוספים התגלו לאחר מכן. השופט קיבל את עמדת המועצה כי ההסכמה לא הייתה סופית וכי היא מתייחסת לחשבון החלקי של אותו חודש בלבד. עם זאת, ובאופן מכריע, קבע בית המשפט כי המועצה כשלה לחלוטין בהוכחת הליקויים הנוספים שקיזזה. השופט סקר אחת לאחת את טענות הקיזוז של המועצה, לרבות תיקוני בטון, עיבוי קירות וקידוחים, ומצא כי המועצה לא הציגה ראיות מספקות – לא תמונות, לא מדידות ולא תיעוד – שיוכיחו את קיום הליקויים, את היקפם ואת הקשר שלהם לעבודת התובעת.
בסיכום ההתחשבנות, קבע השופט כי לאחר הוספת הסכומים המגיעים לקבלן וביטול הקיזוזים הלא מוכחים (תוך השארת הקיזוז המוסכם המקורי על סך 604,000 ש"ח), נמצא כי לקבלן שולם ביתר סכום של 159,359.62 ש"ח. משכך, נדחתה טענת הקבלן לריבית פיגורים.
אולם, התוצאה הסופית נטתה בבירור לטובת הקבלן. לאור העובדה שרוב טענות הקיזוז של המועצה נדחו, קבע בית המשפט כי חילוט הערבות הבנקאית בסך כמעט 2 מיליון שקלים היה בלתי מוצדק. לפיכך, התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי, התביעה שכנגד נדחתה במלואה, ועל המועצה הוטל להשיב את סכום הערבות המלא בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום החילוט באוגוסט 2017, וכן לשלם את הוצאות המשפט.
ת"א 2631-05-19
