בית המשפט ביטל פסק בורר שני: "הבורר פעל בחוסר סמכות; אכיפת פסק היא בהוצאה לפועל ולא בסיבוב נוסף בבוררות"
בפסק דין תקדימי, קבע סגן נשיא המחוזי בבאר שבע, השופט אריאל ואגו, כי לאחר שפסק בוררות מאושר בבית המשפט והופך חלוט, הדרך לאכוף אותו על צד סרבן היא באמצעות אפיקי האכיפה של המדינה, כגון ההוצאה לפועל. הבורר המקורי אינו מוסמך לדון ב"תביעת אכיפה" ולהוציא פסק נוסף המורה כיצד לממש את פסיקתו הראשונה.
פסק דין חשוב ומנחה ניתן ב-17 ביולי 2024 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע על ידי סגן הנשיא, השופט אריאל ואגו, בסכסוך שבין חברת "ארגמן התחדשות עירונית בע"מ" לבין חברת "מ. לינשה השקעות וייזום בע"מ". פסק הדין מבטל פסק בוררות שני שניתן בסכסוך, ומבהיר באופן חד את הגבולות בין סמכות הבורר לבין מערכות האכיפה של המדינה.
הסאגה המשפטית בין שתי החברות נסובה סביב פרויקט תמ"א 38 בבניין מגורים ברעננה. לשם קידום המיזם, הקימו החברות חברה משותפת בשם "גני אלעזר יפה", והסכם המייסדים ביניהן כלל סעיף בוררות בפני הבורר, מר יעקב מלבסקי. כשהתגלע סכסוך, פנו הצדדים לבוררות, ובסיומה, ב-13 בנובמבר 2022, ניתן פסק בורר ראשון. פסק זה הכריע במחלוקות המהותיות וקבע כי על חברת לינשה לשלם לחברת ארגמן סך של 770,000 ש"ח. עוד נקבע כי הצדדים ימכרו את הזכויות בפרויקט לצד שלישי, ומתוך התמורה ישולם החוב. פסק הבורר הראשון אושר בבית המשפט המחוזי ב-19 בדצמבר 2022 והפך חלוט, כלומר – סופי ומחייב.
אלא שכאן הסיפור הסתבך. לטענת חברת ארגמן, חברת לינשה לא קיימה את פסק הבורר והחוב הכספי לא שולם. במקום לפנות לאפיקי האכיפה המקובלים במדינה, כמו לשכת ההוצאה לפועל או בקשה למינוי כונס נכסים, בחרה ארגמן, כ-14 חודשים לאחר מתן הפסק הראשון, לשוב אל הבורר, מר מלבסקי. ארגמן הגישה למעשה "תביעת אכיפה", וביקשה מהבורר לתת הוראות אופרטיביות לביצוע פסיקתו הראשונה.
חברת לינשה, באמצעות מנהלה מר מוטי לינשה, התנגדה נחרצות להליך הנוסף. היא טענה כי לבורר אין עוד סמכות לדון בעניין, והרעיפה טענות קשות נגדו. למרות מחאתה של לינשה והיעדר שיתוף הפעולה מצידה, החליט הבורר להמשיך בהליך ונתן ב-22 במרץ 2024 פסק בוררות שני. פסק זה הסמיך נאמן, עו"ד רחמים גבורה, לפעול למכירת החברה המשותפת לצד שלישי, לפרוע מהתמורה את החוב בסך 770,000 ש"ח לארגמן, ואת היתרה להעביר ללינשה.
חברת ארגמן פנתה לבית המשפט בבקשה לאשר את הפסק השני, בעוד חברת לינשה, שלא הייתה מיוצגת, ביקשה לבטלו.
השופט ואגו קיבל את עמדתה של לינשה במלואה וקבע כי הבורר פעל ללא סמכות. בפסק הדין מוסבר כי מרגע שפסק בורר מאושר בבית המשפט, דינו כדין פסק דין של בית משפט. מכאן ואילך, הדרך לאכוף אותו היא באמצעות הכלים שהחוק מעמיד לרשות הזוכה, ובראשם מערכת ההוצאה לפועל. "אין בדין המוכר מסלול של תביעת אכיפה בפני הבורר", קבע השופט, "זולת אם הצדדים התקשרו בהסכם בוררות נוסף וספציפי, מה שאין כך בענייננו".
לבורר, כך קבע בית המשפט, לא הייתה "סמכות נמשכת" לדון ביישום פסק דינו הראשון. המחלוקת החדשה לא הייתה סביב המיזם המשותף, אלא, "בשיא הפשטות – בדרישה לאכיפת הפסק הראשון ולמימושו". משכך, הפסק השני ניתן בחוסר סמכות מובהק.
עורך דינה של ארגמן ניסה לטעון כי גם אם נפל פגם בסמכות, על בית המשפט לאשר את הפסק כדי למנוע "עיוות דין". לטענתו, היתר הבנייה לפרויקט עומד לפקוע, וביטול הפסק יסכל את האפשרות למכור את הפרויקט ולגבות את החוב. השופט ואגו דחה גם טענה זו. הוא קבע כי לא ניתן לקבוע שלא ייגרם עיוות דין דווקא לחברת לינשה, אם יאושר פסק שניתן בהליך שהתנהל בהיעדרה וללא שנשמעו טענותיה. "ארגמן בחרה להגיש תביעה נוספת בפני הבורר, חלף פניה לאפיקי האכיפה כדין", הדגיש השופט, ולא ניתן כעת לאשר פסק פגום שכזה על חשבון זכויותיה הדיוניות של לינשה.
בסופו של דבר, בית המשפט דחה את הבקשה לאישור פסק הבורר השני, קיבל את הבקשה לבטלו, וחייב את חברת ארגמן לשלם ללינשה הוצאות בסך 7,500 ש"ח.
ת"א 54070-03-24
