בית המשפט קובע כי רשות מקרקעי ישראל נושאת באחריות העיקרית לסיכול פסק דין היסטורי ופוסל את תביעת הנגד שהגישה על סך 40 מיליון ש"ח
השופטת עפרה אטיאס מתחה ביקורת חריפה על התנהלות רמ"י כלפי החקלאי מיכאל נעמן, כינתה אותה "כוחנית, עוינת ודווקנית", וקבעה כי פרשנותה לפסק הדין המקורי הייתה "שגויה וחסרת תום לב". תביעת הנגד של רמ"י הוגדרה כ"תביעת השתקה" וכשימוש לרעה בהליכי בית משפט.
בפסק דין חלקי ומנומק היטב, שניתן ב-28 ביולי 2025, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כבוד השופטת עפרה אטיאס, כי רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) היא האחראית העיקרית לסיכול יישומו של פסק דין שניתן לפני למעלה משני עשורים, אשר אמור היה להסדיר את פינויו ופיצויו של החקלאי מיכאל נעמן מקרקעות בשלומי. בית המשפט דחה על הסף את תביעת הנגד שהגישה רמ"י בסך של כ-40 מיליון שקלים בגין דמי שימוש, תוך שהוא מגדיר אותה כ"תביעת השתקה" שנועדה "לרפות את ידיו של התובע" וככזו המהווה "שימוש לרעה בהליכי בית המשפט".
הסאגה המשפטית, המתפרסת על פני עשרות שנים והליכים רבים, החלה עם "פסק דין עכו" שניתן בשנת 2002. פסק הדין קבע מנגנון פיצוי לנעמן תמורת פינוי שטחים שבהם החזיק וניהל את חוות הבקר שלו, שטחים שנדרשו להרחבת היישוב שלומי. הפיצוי כלל, בין היתר, קבלת שטח מרעה חלופי ב"רכס הסולם" הסמוך לגבול לבנון, אליו היה אמור נעמן להעתיק את חוותו, וכן פיצוי כספי עבור מבני המשק.
אלא שפסק הדין מעולם לא יושם. בשנת 2017 אושרה תוכנית מתאר חדשה (ג/21904) אשר שינתה את ייעוד הקרקע ברכס הסולם ואסרה על בניית מבנים חקלאיים, ובכך סיכלה סופית את האפשרות להעתיק את החווה לשטח החלופי. המחלוקת המרכזית שעמדה בפני השופטת אטיאס הייתה מי מהצדדים אחראי לסיכול פסק הדין המקורי.
רמ"י טענה לאורך כל הדרך כי נעמן הוא שסיכל את יישום פסק הדין. לטענתה, הוא סירב לחתום על חוזה הרעיה שהוצע לו והציב דרישות שחרגו מהוראות פסק הדין ונדחו בערכאות הערעור, כגון הדרישה שרמ"י תפתח על חשבונה את התשתיות בשטח החלופי ותטפל בהשגת כל האישורים הנדרשים. מנגד, טען נעמן כי רמ"י פעלה בחוסר תום לב, התעלמה מפניותיו וסיכלה כל ניסיון מעשי ליישם את פסק הדין, תוך שהיא מציעה לו "הסכם רעיה ריק מתוכן" ומסרבת להראות לו היכן יוכל להקים את מבני החווה בשטח החלופי בעל הטופוגרפיה המאתגרת.
השופטת אטיאס קיבלה את עיקר טענותיו של נעמן וקבעה כי אף שגם לו יש "אשם תורם" למצב, האחריות המרכזית רובצת לפתחה של רמ"י. פסק הדין קובע כי רמ"י דבקה בפרשנות "שגויה, מוטעית וחסרת תום לב" לפסק דין עכו, לפיה חובתה מסתכמת בהקצאת שטח מרעה בלבד, תוך התעלמות מוחלטת מהצורך לאפשר הקמת מתקנים חקלאיים ותשתיות חיוניות כמו מים וחשמל. "רמ"י אחזה בפרשנות שגוייה של פסק דין עכו, ובגישה בלתי הגונה בעליל", כתבה השופטת, "…תוך שהיא אדישה להשלכות הרות הגורל של גישתה ותוצאותיה, שעלולות היו למוטט ולהביא לחיסול העסק שהיווה את מקור פרנסתם של התובע ומשפחתו מזה עשרות בשנים".
השופטת מתחה ביקורת חריפה על כך שרמ"י, כרשות ציבורית, הפרה את חובת ההגינות המוגברת המוטלת עליה. היא תיארה את התנהלות הרשות כ"דווקנית, כוחנית, עוינת ובלתי מתפשרת" ואף ציינה כי הקצאת שטח סמוך ומבוקש לגורם שלישי ("מקנה אשר") בעוד הסכסוך עם נעמן נמשך, הייתה צעד נוסף שהדגים את חוסר נכונותה של רמ"י למצוא פתרון אמיתי.
בנוסף לדחיית תביעת הנגד, פסלה השופטת את חוות דעתו של המומחה המוסכם שמונה מטעם בית המשפט, השמאי יעקב שפיר. המומחה הציע לפצות את נעמן לפי מודל של "מספוא תמורת מרעה", קרי, תשלום כספי שיאפשר רכישת מזון לבהמות במקום שטח מרעה. השופטת קבעה כי מודל זה "פשטני, לא רציני ומעמיק דייה", ומתעלם משורה של עלויות הכרוכות בניהול חווה ללא שטח מרעה. היא ציינה כי המומחה הודה שאינו מומחה לרפתות ולא בדק כראוי את ההשלכות התפעוליות, הכלכליות והווטרינריות של המעבר לגידול בקר במכלאות בלבד.
לאור קריסת חוות הדעת, הורתה השופטת אטיאס על מינוי מומחה נוסף, הפעם מומחה ספציפי לתחום גידול בקר ורפתות, אשר יבחן לעומק את הנזק שנגרם לנעמן ויגיש חוות דעת חדשה. פסק הדין הסופי, שיקבע את גובה הפיצוי המגיע לנעמן, יינתן לאחר קבלת חוות דעת זו ויביא בחשבון גם את האשם התורם של נעמן בסיבוך הפרשה.
ת"א 22210-11-18
