סוף לסאגה של 50 שנה: ביהמ"ש קבע כי יורשי רוכש הבית באור יהודה הם בעליו החוקיים
בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה את טענות יורש המוכר לחוב ישן ולבעלות חלקית על המגרש, וקבע כי חזקה רציפה של חמישה עשורים בנכס גוברת על טענות שלא הוכחו. השופטת מתחה ביקורת על חוסר המעש של המוכר ויורשו לאורך השנים, שלא פעלו לאכיפת ההסכם או לביטולו.
בפסק דין תקדימי ומקיף, שניתן ב-26 בספטמבר 2025, שמה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, עינת רביד, קץ לסכסוך מקרקעין סבוך שהתפרש על פני יותר מחמישה עשורים. השופטת קיבלה את תביעתם של יורשי משפחת טייב והצהירה כי הם בעלי הזכויות המלאות בבית מגורים ובמגרש צמוד ברחוב הראשונים 54 באור יהודה, הידועים כחלקה 11 בגוש 6228. פסק הדין דחה מכל וכל את טענותיו של דוד רוחם, יורשו של המוכר המקורי, שטען כי התמורה עבור הנכס מעולם לא שולמה במלואה וכי אביו מכר רק חלק מהמגרש.
הפרשה החלה ב-28 במרץ 1972, כאשר טייב זיזי ז"ל, אביהם של התובעים, חתם על הסכם לרכישת הנכס מיוסף רוחם ז"ל, אביו של הנתבע. על פי ההסכם, התמורה נקבעה לסך של 66,000 לירות, אשר היו אמורות להיות משולמות בשלושה תשלומים, כשהאחרון בהם נקבע ל-12 במאי 1972. מסירת החזקה בנכס נקבעה ל-31 בדצמבר 1972, כשבעה חודשים לאחר מועד התשלום האחרון. אין מחלוקת כי מסוף 1972 או תחילת 1973, משפחת טייב מחזיקה בנכס באופן רציף ונוהגת בו מנהג בעלים עד היום.
סלע המחלוקת, שהתגלגל בין כותלי בית המשפט, נסוב סביב שתי טענות מרכזיות שהעלה הנתבע, דוד רוחם. הראשונה, שהתשלום האחרון בסך 16,000 לירות מעולם לא שולם, שכן המחאה שניתנה עבורו חזרה ללא כיסוי. השנייה, שההסכם כלל רק את בית המגורים וחלק מהמגרש, בעוד אביו הותיר בידיו חלק מהחצר ואף הציב גדר כדי לסמן את החלוקה.
התובעים טענו מנגד כי מלוא התמורה שולמה, וכי עצם מסירת החזקה בנכס, חודשים רבים לאחר מועד התשלום האחרון, מהווה הוכחה חותכת לכך. הם הדגישו כי לא יעלה על הדעת שהמוכר היה מוסר את הנכס לקונים אם לא היה מקבל את מלוא כספו, בפרט כשהיה לו מרווח ביטחון של שבעה חודשים לוודא את תקינות התשלום. עוד טענו התובעים כי לאורך חמישים שנה, לא נקט המוכר או יורשו בכל פעולה משפטית לגביית החוב הנטען או לביטול ההסכם, מה שמעיד על ויתור או על היעדר בסיס לטענה.
בפסק הדין המנומק, קיבלה השופטת רביד את גרסת התובעים במלואה. באשר לסוגיית התשלום, קבעה השופטת כי בבחינת מאזן ההסתברויות, התובעים עמדו בנטל להוכיח כי התמורה שולמה. "העובדה כי החזקה בנכס נמסרה לקונה, מחזקת את טענות התובעים כי מלוא התמורה שולמה, שאחרת מדוע היה מוסר המוכר את הנכס לקונים ככל שזאת לא שולמה", כתבה השופטת. היא הוסיפה כי הנתבע לא הציג כל ראיה לטענתו בדבר ההמחאה שחזרה – לא את ההמחאה עצמה ולא תדפיס חשבון בנק כלשהו.
באשר לטענה כי נמכר רק חלק מהמגרש, דחתה אותה השופטת מכל וכל. היא ציינה כי ההסכם הכתוב מתייחס ל"דירה והשטח הצמוד לה" ללא כל סייג, וכי טענת הנתבע בעניין זה היא "טענה בעל פה נגד מסמך בכתב", שיש לדחותה. חיזוק משמעותי למסקנה זו נמצא בעדותה של שכנה, שהעידה באופן מהימן כי "לא הייתה גדר אף פעם ועד היום אין גדר" בחצר המדוברת.
חלק מרכזי בפסק הדין הוקדש לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. הנתבע טען כי עילת התביעה נולדה כבר בשנות ה-70 ולכן חלף הזמן החוקי להגשתה. השופטת דחתה טענה זו תוך יישום דוקטרינת "הנאמנות הקונסטרוקטיבית". היא קבעה כי כאשר קונה משלם את מלוא התמורה עבור נכס אך הרישום טרם הושלם, רואים במוכר כמי שמחזיק בנכס בנאמנות עבור הקונה. במצב כזה, מירוץ ההתיישנות אינו מתחיל כל עוד הנאמן (המוכר) אינו כופר במפורש בנאמנותו. במקרה זה, קבעה השופטת, המוכר ויורשו מעולם לא נקטו פעולה אקטיבית לביטול ההסכם, ולכן לא ניתן לומר שכפרו בנאמנותם באופן שהחל את מירוץ ההתיישנות.
השופטת רביד אף מתחה ביקורת על התנהלות הנתבע, שבעת שהיה בהליכי פשיטת רגל, הצהיר כי אביו לא הותיר אחריו נכסים כלשהם, בסתירה לטענותיו בתיק הנוכחי על בעלות חלקית בנכס.
בסופו של דבר, קבע בית המשפט כי התנהגות הצדדים לאורך השנים מדברת בעד עצמה. חזקתם הרציפה של התובעים בנכס במשך כיובל שנים, מנהג הבעלים שנקטו בו, ורישום הנכס על שמם בעירייה, גוברים על טענותיו של הנתבע, שהועלו ללא כל ראיה ממשית ונתמכו בעדות מפי השמועה בלבד.
לפיכך, התביעה התקבלה במלואה, ונקבע כי התובעים זכאים להירשם כבעלי זכויות החכירה בנכס כולו. למרות ניצחונם של התובעים, החליטה השופטת שלא לפסוק הוצאות לחובת הנתבע, בנימוק ש"הדור הקודם, הן ההורים המנוחים והן המוכר, השאירו לדור הנוכחי לסיים את הפרשה שהם לא השכילו לסיים".
ת"א 66800-02-20
