היזמית נסוגה מפרויקט ענק וניסתה להאשים את הקבלן – ביהמ"ש חייב אותה בפיצויים
בפסק דין נרחב, מתח השופט אלכסנדר רון ביקורת חריפה על חברת "בניני בר-אמנה", שחתמה על הסכם לבניית 83 יחידות דיור ולאחר מכן התנערה ממנו. החברה ניסתה להטיל את האחריות על חברת הביצוע "סמארה", אך בית המשפט קבע כי בר-אמנה היא האחראית לקריסת ההתקשרות, וכי פעלה בחוסר תום לב כשבחרה "לחפש פגמים" בקבלן במקום להפעיל סעיף יציאה "חלומי" שהיה לטובתה בחוזה.
בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לאחרונה פיצויים בסך של כ-760 אלף שקלים (בנוסף להצמדה וריבית) לחברת הבנייה "ו.י. סמארה בנין ותשתיות (2005) בע"מ", לאחר שקבע כי חברת היזמות "בניני בר-אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ" היא האחראית לסיומו המוקדם של פרויקט בנייה רחב היקף. פסק הדין, שניתן ביום 28 בספטמבר 2022, על ידי כב' השופט אלכסנדר רון, שם קץ לסכסוך משפטי שנולד מהסכם שנחתם ביוני 2010 לבניית כ-83 יחידות דיור.
הפרשה החלה כאשר שתי החברות התקשרו בהסכם מסגרת לבניית הפרויקט, שהיה אמור להתבצע בשלבים ("פעימות"), כאשר בכל פעימה יוזמנו לפחות חמש יחידות דיור. ואכן, הפעימה הראשונה יצאה לדרך בנובמבר 2010 עם הזמנה לחמש יחידות. אולם, כאן החלו הבעיות. כעבור כחמישה חודשים, הוציאה בר-אמנה הזמנה לפעימה שנייה שכללה ארבע יחידות בלבד, ובחלוף כשבוע צמצמה אותה לשלוש יחידות בלבד.
צעד זה, קבע השופט, היווה מסר ברור לחברת סמארה כי ההסכם הגדול שעליו חתמה עומד בפני קריסה. "עצם הדרישה ל-3 יחידות דיור, פוגעת מהותית ביעילות וברווחיות של סמארה, ונוגדת את צפיית סמארה", כתב השופט רון והוסיף: "יש בכך מסר ברור לסמארה, שטוב תעשה אם תשכח מהסכם שנחתם לפני פחות משנה בדבר כ-83 יחידות דיור".
במהלך המשפט, ניסתה חברת בר-אמנה להתנער מהתחייבותה המקורית באמצעות שורה של טענות. תחילה טענה כי ההסכם היה לבניית "עד 83 יח"ד", אך השופט דחה טענה זו מכל וכל, וציין כי המילה 'עד' נמחקה במפורש מההסכם הסופי. לאחר מכן, טענה בר-אמנה כי התחייבותה הייתה ל-20 יחידות בלבד, טענה שגם היא נדחתה כיוון שהתבססה על מסמך שנערך תשעה חודשים לפני חתימת ההסכם המחייב. לבסוף, ניסתה להטיל את האחריות על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) , אך לא סיפקה כל אסמכתא לטענתה זו.
השופט קבע באופן נחרץ כי האחריות המרכזית לקריסת ההסכם מוטלת על כתפי בר-אמנה. מעדות מנהלה דאז עלה כי החברה נקלעה לקשיים שאינם קשורים לסמארה, וזאת בשל שינוי מדיניות של גורמים חיצוניים וסירוב של דיירים לחתום על הסכמים. "ברי, שנסיבות אלה הן עיקר פרשתנו", קבע השופט, "לא על סמארה לשאת באחריות למצב דברים זה".
נקודה מרכזית בפסק הדין הייתה התייחסותו של השופט להתנהלותה של בר-אמנה. במקום להכיר במצב ולהביא לסיום מכובד של ההתקשרות, בחרה החברה, לדברי השופט, בדרך עקלקלה. "בנסיבות אלה, הטחת האשמות בקבלן תחת נטילת אחריות למצב כלפי הקבלן, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב". השופט תיאר כיצד בר-אמנה החלה להעלות טענות מלאכותיות כלפי סמארה, לעכב תשלומים שהגיעו לה, ובעקבות זאת גרמה לסמארה להאט את קצב העבודה, כפי שזכותה החוזית מאפשרת (סעיף 12.4 להסכם). התנהלות זו תוארה כ"כדור שלג" שהוביל בסופו של דבר לסילוקה של סמארה מהאתר.
באופן אירוני, ההסכם עצמו כלל סעיף יציאה (סעיף 18), אותו כינה השופט "חלומי", אשר איפשר לבר-אמנה לבטל את החוזה "בכל עת… בגין כל סיבה שהיא, עפ"י שיקול דעתה המוחלט". השופט תהה מדוע בחרה בר-אמנה שלא להשתמש בסעיף זה, ובמקום זאת פנתה "לדרך צדדית, חתחתית למדי, כשבמקביל נמנעה מלראות את המצב אליו נקלעה סמארה שלא באשמתה, ותחת זאת, בחרה, ושלא בתם לב, לחפש אצל סמארה את פגמיה".
עם זאת, אותו סעיף 18 הגן על בר-אמנה מתביעתה של סמארה לפיצוי על אובדן רווחים עתידיים מהפרויקט כולו. השופט קבע כי מאחר שסמארה הסכימה לסעיף זה, היא ויתרה על זכותה לתבוע פיצויים בגין ביטול החוזה, למעט פיצוי סמלי על שתי היחידות שנגרעו מהפעימה השנייה.
בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה שכנגד שהגישה בר-אמנה, וקיבל את עיקר תביעתה של סמארה. הסכום שנפסק, 758,661 ₪, מורכב מהחזר ערבות שקוזזה שלא כדין, תשלום עבור עבודות נוספות ועבודות שבוצעו ולא שולמו, וביטול קנסות שהוטלו על סמארה בגין איחורים – איחורים שלטענת בית המשפט היו מוצדקים בנסיבות העניין. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מ-1 בינואר 2012, וכן הוצאות משפט ושכר טרחה.
ת"א 28580-11-13
