תביעת המיליונים נדחתה: "אשם תורם מכריע" של התובעת שהפקידה ייפוי כוח "על החלק"
בית המשפט קבע כי עורך הדין הנתבע אכן התרשל כשמחק שעבודים על מקרקעין מבלי לוודא את הסכמת התובעת, אך הטיל את האחריות המכרעת על התובעת עצמה, שחתמה על מסמכים משפטיים רבי עוצמה "על החלק" ומסרה אותם לקרוב משפחתה. בנוסף, קבע בית המשפט כי התובעת חתמה על כתב ויתור מפורש על תביעותיה כלפי עורך הדין.
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה כספית בסך 4,108,595 שקלים שהגישה אזרחית קנדית, יהודית גרינבוים, נגד עורך הדין אשר ברק. בפסק דין מנומק שניתן ביום 7 באוקטובר 2022, קבעה כבוד השופטת חיה זנדברג כי על אף שהנתבע התרשל בתפקידו, התביעה נדחית בשל "אשם תורם מכריע" של התובעת עצמה, וכן בשל כתב ויתור עליו חתמה.
פרטי המקרה, המשתרעים על פני שני עשורים, מציגים סאגה משפטית וכלכלית מורכבת סביב הלוואה, נכס מקרקעין בבני ברק, ומערכת יחסים עסקית סבוכה בין התובעת לקרוב משפחתה, מר חיים ביאלוסטוצקי. תחילת הפרשה בשנת 2001, אז הלוותה גרינבוים סכום של 1,390,000 דולר לחברה בשליטת ביאלוסטוצקי. להבטחת ההלוואה, נרשמו הערות אזהרה ובהמשך גם משכנתה על נכס מקרקעין בבני ברק לטובתה של גרינבוים.
במהלך השנים, התגלו קשיים וסיבוכים רבים. גרינבוים נאלצה לפדות משכנתה קודמת לבנק לאומי בסך 1.15 מיליון דולר כדי להבטיח את זכויותיה. בהמשך, הוקמו חמש חברות זרות באיי מרשל, שלטענת התובעת נועדו להחזיק בנכס עבורה משיקולי מס, אך מאוחר יותר התברר לה כי ביאלוסטוצקי הוא המחזיק במניותיהן.
נקודת המפנה הדרמטית אירעה בינואר 2010. במקביל למשא ומתן למכירת המקרקעין לצד שלישי, נפגשה גרינבוים עם ביאלוסטוצקי וחתמה על שורה ארוכה של מסמכים משפטיים "על החלק" (כלומר, כשהם ריקים מפרטים מהותיים). בין המסמכים היו חוזה להמחאת כל זכויותיה בנכס וייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר, המסמיך בין היתר את עו"ד ברק לפעול בשמה. התובעת טענה כי התנתה בכתב, במכתב נפרד שמסרה לביאלוסטוצקי, כי השימוש במסמכים ייעשה רק לאחר שתקבל את מלוא חובה, שעמד אז על 3.5 מיליון דולר.
בסופו של דבר, ביולי 2010, עסקת המכר יצאה לפועל. עו"ד ברק, תוך שימוש באותו ייפוי כוח, חתם בשמה של גרינבוים על מסמכי מחיקת המשכנתה והערות האזהרה שהיו רשומות לטובתה. פעולה זו אפשרה לרוכש הנכס לקבל מימון בנקאי. תמורת המכירה, בסך של כ-4.35 מיליון דולר, הועברה לחברת "רד גרין" שבשליטת ביאלוסטוצקי, ולא ישירות לגרינבוים. מתוך סכום זה, העביר לה ביאלוסטוצקי סך של 2,765,000 דולר בלבד, כשהוא מותיר חוב נטען של 935,000 דולר, הוא סכום התביעה.
בפסק הדין, ניתחה השופטת זנדברג את התנהלות הצדדים. היא קבעה כי עו"ד ברק אכן התרשל. לדבריה, היו בפניו "נתונים שחייבוהו – אובייקטיבית – לוודא עם התובעת האם היא אכן מסכימה לדברים". בין היתר, ציינה השופטת את העובדה שהתובעת ניתקה קשר עם הנתבע כשנה לפני כן לאחר שהתנגדה לעסקה, ואת העובדה שהתברר לנתבע בעבר כי ביאלוסטוצקי הוא בעל השליטה בחברות הזרות, בניגוד להצהרתה המקורית של התובעת. לפיכך, קבעה השופטת כי היה על הנתבע לבדוק ישירות מול התובעת אם היא מסכימה להסרת השעבודים לפני קבלת מלוא כספה, ומשלא עשה כן – התרשל.
עם זאת, ולמרות קביעת ההתרשלות, בחר בית המשפט לדחות את התביעה. הסיבה המרכזית לכך היא "אשם תורם מכריע" של התובעת עצמה. השופטת קבעה כי "התובעת אינה יכולה לחתום 'על החלק' על מסמכים משפטיים משמעותיים, להפקידם בידי מר ביאלוסטוצקי, ואחר כך להתפלא שפרטיהם של המסמכים הושלמו ונעשה בהם שימוש". חתימתה על ייפוי כוח בלתי חוזר וכתב המחאת זכויות היוו "סיכון שהתובעת יצרה". השופטת אף ציינה כי התובעת עצמה הודתה בחקירתה הנגדית כי מסירת ייפוי כוח שכזה לידי ביאלוסטוצקי הייתה מעשה "לא הגיוני, לא סביר".
בנוסף, נסמך פסק הדין על מסמך ויתור מפורש, שנכתב בכתב ידה של התובעת ב-16 בספטמבר 2010, לאחר שכבר ידעה שהשעבודים הוסרו. במסמך כתבה: "אני… מאשרת שלא אטבע (אתבע) אותך (עו"ד אשר ברק) בבית משפט בקשר למכירת הקרקע…". בית המשפט דחה את כל טענותיה של התובעת שניסתה להתנער מתוקפו של כתב הוויתור וקבע כי הוא תקף ומחייב.
לאור שתי קביעות אלו – אשמה התורם המכריע של התובעת והוויתור המפורש – נדחתה התביעה. עם זאת, בשל הקביעה כי הנתבע התרשל, החליטה השופטת לחרוג מהמקובל ולא לחייב את התובעת בהוצאות משפט.
ת"א 11699-07-17
