תביעת הענק נדחתה: "קיבל על עצמו את כללי האב והאחים הבוגרים"
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה של בן 90 נגד יורשי אחיו וחברה משפחתית, בטענה לקיפוח ודילול מניותיו לאורך עשרות שנים. השופט (בדימוס) רפאל יעקובי קבע כי התביעה התיישנה, הוגשה בשיהוי ניכר, וכי התובע קיבל על עצמו את הנורמות הפטריארכליות של המשפחה, לפיהן האחים הגדולים מנהלים את העסק.
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה לאחרונה תביעה מורכבת ורבת שנים שהגיש שמואל נסים כהן, כיום בן למעלה מ-90, נגד יורשי אחיו והחברה המשפחתית "דפוס רפאל חיים כהן בע"מ". בפסק דין מפורט, קבע השופט (בדימוס) רפאל יעקובי כי דין התביעה להידחות, הן על הסף מחמת התיישנות ושיהוי, והן לגופה, תוך שהוא מתאר מערכת יחסים משפחתית "פטריארכלית-מסורתית" שהסבירה את התנהלות הצדדים לאורך השנים.
הפרשה, ששורשיה נטועים עוד בהקמת בית הדפוס המשפחתי בשנת 1913 על ידי האב רפאל חיים כהן ז"ל, הגיעה לפתחו של בית המשפט ביולי 2020. התובע, שמואל נסים כהן, טען כי שני אחיו המנוחים, דוד ויוסף ז"ל, יחד עם יורשיהם (הנתבעים), ביצעו לאורך השנים סדרה של פעולות במניות החברה שנועדו לקפח אותו ולדלל את חלקו באופן שיטתי. הוא עתר לקבלת חשבונות מפורטים מהחברה וביקש היתר לפיצול סעדים, מתוך כוונה להגיש תביעה כספית עתידית על בסיס המידע שייחשף.
מנגד, הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי כבד, ולחלופין לדחותה לגופה.
פסק הדין, שניתן ב-3 באוקטובר 2022, סוקר את השתלשלות העניינים בחברה המשפחתית. החברה הוקמה רשמית בשנת 1954, ועם הקמתה חולקו המניות בין חמשת האחים והוריהם. לתובע ולאחיו שלמה הוקצו 75 מניות בלבד לכל אחד, בעוד האחים דוד ויוסף, שניהלו את העסק בפועל, קיבלו 150 מניות כל אחד, וכך גם האח הבכור, פרופ' אהרון הכהן.
נקודת המפנה המרכזית אירעה בשנות ה-70, כאשר החברה פנתה למרכז ההשקעות לקבלת סיוע כלכלי, ונדרשה להגדיל את הון המניות שלה. במסגרת שלוש הקצאות מניות שבוצעו בין השנים 1971 ל-1975, הוגדל הון המניות של החברה ל-130,000 מניות. לאחר הקצאות אלו, חלקו של התובע בחברה צנח ל-0.057% בלבד, בעוד אחיו דוד ויוסף החזיקו יחדיו בכ-65% ממניות החברה. הקצאות נוספות בשנים 2004 ו-2006, שבהן נרכשו גם מניות יורשי האחים אהרון ושלמה, המשיכו וביססו את שליטתם של דוד ויוסף בחברה.
השופט יעקובי קבע כי על התובע היה לעבור "משוכות משמעותיות" ולעמוד ב"נטלים נכבדים מאד" כדי להוכיח את תביעתו, והוא היה "רחוק מלעבור" אותן. ראשית, השופט קיבל את טענת ההתיישנות. הוא קבע כי מרוץ ההתיישנות החל כבר בשנות ה-70, במועד שבו בוצעו הקצאות המניות שדיללו את חלקו של התובע, ועל כן עילת התביעה "התיישנה זה מכבר".
בנוסף, קבע השופט כי התביעה הוגשה בשיהוי "גדול מאד", לאחר שכל אחיו של התובע, שהיו העדים הרלוונטיים ביותר לפרשה, כבר הלכו לעולמם (דוד נפטר ב-2013 ויוסף ב-2016). "העובדה שהתובע המתין עד לאחר פטירתם של כלל אחיו בטרם הגיש את התביעה מוליכים למסקנה כי מתאים לדחות את התביעה גם בשל השיהוי בהגשתה", כתב השופט בפסק הדין.
אך השופט לא הסתפק בדחייה על הסף, וקבע כי דין התביעה להידחות גם לגופה. ניתוחו של השופט התמקד באופי הייחודי של החברה כעסק משפחתי שנוהל באופן פטריארכלי. הוא ציין כי התובע עצמו אישר בעדותו את הדינמיקה הזו: "…אתה צריך להבין שאנחנו גדלנו… זו משפחה פטריארכלית. ובנושא זה, מה שאומרים הגדולים צריכים הקטנים לשמוע… אני חייתי באווירה… שמה שעושים הגדולים אין חולקים עליהם".
לדברי השופט, התנהלות זו מסבירה הן את אופן קבלת ההחלטות בחברה, שנעשתה בלעדית על ידי האחים דוד ויוסף, והן את התנהלותו של התובע עצמו, שקיבל את המצב ונמנע מלנקוט הליכים משפטיים כל השנים. "התובע קיבל על עצמו את הכללים שנקבעו על-ידי האב והאחים הבוגרים ולא ערער על חלקו בחברה לאורך כל השנים", קבע השופט.
עוד צוין בפסק הדין כי חלוקת המניות שיקפה גם את מידת ההשקעה בחברה, הן בעבודה והן בכסף, כאשר האחים המנהלים השקיעו "מאונם ומהונם בחברה". התובע, מצידו, החל לעבוד בחברה במשרה מלאה רק בשנת 1977, לאחר שעזב את עבודתו במשרד החינוך, ולא היה מעורב בניהול גם לאחר מכן.
בסיום פסק הדין, נדחתה התביעה במלואה. עם זאת, ולמרות דחיית התביעה, החליט השופט שלא לחייב את התובע בהוצאות משפט, בין היתר מתוך תקווה "לתרום ליחסים טובים וראויים במשפחה".
ת"א 15198-07-20
