תביעת שכנים על 32 מ"ר נדחתה: "התובעות כשלו להוכיח את זכויותיהן בשטח"
בית המשפט המחוזי בירושלים דחה תביעה רבת שנים בין שכנים בפרויקט לציבור החרדי, שעסקה בבעלות על חצר בשטח של 32 מ"ר. השופט אוהד גורדון מתח ביקורת על התובעות, אם ובתה, על כך שלא הציגו את הראיה המרכזית להוכחת טענותיהן – התשריט המקורי של עסקת רכישת הדירה משנת 1995 – וחייב אותן בהוצאות משפט.
בפסק דין מפורט שניתן ב-18 באוקטובר 2022, דחה בית המשפט המחוזי בירושלים תביעה שהגישו אם ובתה, תמר אמיתי ודינה משה, נגד שכניהן, זאב וחנה מזרחי, בסכסוך גבולות מורכב בשכונת רכס שועפט בירושלים. השופט אוהד גורדון קבע כי התובעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן להוכיח את זכויותיהן בשטח המריבה, וזאת בשל כשל ראייתי מהותי.
הסכסוך, שהתנהל בערכאות שונות במשך שנים, נסב סביב שאלת מיקום קו הגבול בין שתי חלקות סמוכות (110 ו-109) בפרויקט בנייה רחב היקף שהוקם בשנות ה-90 עבור הציבור החרדי. התובעות טענו לשתי פלישות מצד שכניהן. הראשונה, פלישה פיזית לשטח של כ-7.5 מ"ר בחצרן בתחילת שנות ה-2000. השנייה, והיא לב התביעה, עסקה ב"גזילת" שטח של כ-32 מ"ר באמצעות שינוי רישומי שבוצע, לטענתן, "במחשכים" וללא ידיעתן.
לטענת התובעות תכנית רישום מקורית משנת 1998 הצמידה את כל שטח החצר שבמחלוקת לדירתן. אולם, עמותת "שערי ציון", שעמדה מאחורי הפרויקט, פעלה בהמשך לתקן את הרישום בשתי פעימות, שהאחרונה בהן, משנת 2016, שינתה את קו הגבול בין החלקות כך שכל השטח שבמחלוקת נגרע מחלקתן והוצמד במלואו לדירת הנתבעים, בני הזוג מזרחי, במהלך רישום ביתם המשותף. התובעות עתרו לקבל פסק דין הצהרתי שיקבע כי הגבול הנכון הוא זה ששורטט בתכנית המקורית, ולהורות על תיקון הרישום בלשכת רישום המקרקעין בהתאם.
מנגד, הנתבעים, שיוצגו על ידי עו"ד מ' ירוחם, טענו כי השינוי ברישום בוצע כדין על ידי העמותה, כחלק ממהלך כולל של הסדרת הרישומים בפרויקט ותיקון טעויות מדידה ראשוניות, ולא כיוזמה פרטית שלהם.
השופט גורדון קבע בפסק דינו כי על התובעות מוטל הנטל להוכיח באופן פוזיטיבי מהו הגבול הקנייני "הנכון" וכי זכויותיהן אכן משתרעות עד אליו. הוא ציין כי אין די בתקיפת חוקיות השינוי שבוצע ברישום, אלא יש צורך בביסוס ראייתי לזכות הבעלות הנטענת. בנקודה זו, קבע השופט, התובעות כשלו באופן מהדהד.
הראיה המרכזית והקריטית ביותר להוכחת היקף הנכס שנמכר לתובעת 1 בשנת 1995 הייתה התשריט שצורף להסכם המכר המקורי. הסכם המכר עצמו הגדיר את הנמכר כדירה "המסומנת בקו אדום בתשריט" והבהיר כי לרוכשת אין זכות בשטח שאינו מסומן בו. למרות חשיבותו המכרעת של מסמך זה, התובעות לא הציגו אותו בפני בית המשפט.
במקום התשריט המקורי, הסתמכו התובעות על שני מסמכים אחרים (שסומנו A ו-B) שלטענתן הגדירו את שטח הגינה שנמכר להן. השופט דחה ראיות אלה וקבע כי אינן יכולות להוות תחליף. הוא ציין כי המסמכים אינם נושאים תאריך, אינם מפורטים, נחתמו רק על ידי אחת משתי העמותות המעורבות, ובניגוד להסכם המכר, לא נחתמו כלל על ידי התובעת עצמה.
עדותו של משה עידן, מייסד עמותת "עטרה ליושנה" שהיה מעורב במכירה, רק חיזקה את מסקנת בית המשפט. עידן לא זכר את פרטי העסקה המדויקים, שיער כי המסמכים A ו-B נמסרו לתובעות שנים לאחר המכירה כ"הבהרה" ולא כחלק מההסכם המקורי, ואף ציין כי הוא זוכר "תשריט ישן, ישן לפני התשריטים האלה… יותר גדולים ומפורטים".
השופט הוסיף כי גם אם היה מקבל את המסמכים החלופיים, הם לא היו מסייעים לתביעה. מודד שמונה מטעם בית המשפט, ראובן אלסטר, מצא כי קו הגבול המשורטט במסמכים אלה שונה באופן מהותי מקו הגבול "הישר" לו עתרו התובעות, מה שיוצר סתירה פנימית בטענותיהן.
יתרה מכך, השופט מצא כי הסכם המכר המקורי העניק לעמותת "שערי ציון" שיקול דעת רחב לבצע שינויים בפרויקט, לרבות שינויים הנדרשים לצורך רישום הבתים המשותפים, מה שמחליש את טענת התובעות כי השינוי שבוצע היה חסר סמכות.
בסיכומו של דבר, קבע השופט גורדון כי בהיעדר הוכחה ישירה לזכויותיהן בשטח, התביעה נדחית. הוא חייב את התובעות לשאת בהוצאות הנתבעים בסך 5,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינם בסך 18,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
ת"א 40723-10-19
