עשרות שנים לאחר קבלת האזרחות: ביהמ"ש דחה בקשת זוג לקבל הטבת מס רכישה לעולים חדשים
ועדת הערר קבעה כי ההטבה נועדה לסייע לעולים ב"צעדיהם הראשונים בארץ" ואינה מיועדת למי שהפכו לאזרחים בשנות ה-60, חיו בחו"ל כיובל שנים, ורק אז חזרו להשתקע. "הבחינה שצריכה להיעשות", קבע השופט, "היא של האפשרות לקבל את ההטבות ולא את ניצול ההטבות בפועל".
ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין בבית המשפט המחוזי בירושלים דחתה לאחרונה ערר שהגישו בני זוג, אשר ביקשו לקבל הנחה במס רכישה המיועדת לעולים חדשים, יותר מ-50 שנה לאחר שקיבלו אזרחות ישראלית. בפסק דין מנומק שניתן ב-23 בספטמבר 2022, קבע יו"ר הוועדה, השופט אביגדור דורות, כי תכלית החקיקה היא לסייע לעולים חדשים בתחילת דרכם בישראל, ואין מקום להעניק את ההטבה למי שכבר היו אזרחים עשרות שנים וניהלו קשרים כלכליים עם ישראל.
סיפורם יוצא הדופן של העוררים, יצחק וצליה סולטנה טמסוט, מתחיל בשנות ה-60 של המאה הקודמת. יצחק, יליד מרוקו, הגיע לישראל באוקטובר 1962 כחלק מקבוצת נערים לביקור, ובמהלכו הוענקה לו אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. כשמונה חודשים לאחר מכן, ביוני 1963, הוא עזב את הארץ. רעייתו, צליה, הגיעה לביקור קיץ בישראל ביוני 1964, וגם לה הוענקה אזרחות ישראלית באותה מסגרת. היא עזבה את ישראל כעבור שלושה חודשים.
במשך חמישה עשורים, משנות ה-60 ועד שנת 2014, התגוררו בני הזוג טמסוט בצרפת. במהלך תקופה ארוכה זו, עד שנת 2007, הם כלל לא ביקרו בישראל. עם זאת, הקשר עם המדינה לא נותק לחלוטין. בשנת 2004, בעודם תושבי חוץ, הם רכשו את דירתם הראשונה בישראל באמצעות דרכוניהם הצרפתיים. נקודת מפנה נוספת אירעה בשנת 2009, כאשר לבקשת משרד הפנים, הם הסדירו את מעמדם והוציאו תעודות זהות ישראליות.
בשנת 2014, לאחר שיצאו לגמלאות בצרפת, החליטו בני הזוג לעלות לישראל ולהשתקע בה. לטענתם, הם כלל לא זכרו את עובדת קבלת האזרחות בשנות ה-60, ולכן הגישו בקשה להכיר בהם כעולים חדשים, בקשה שנדחתה. בשנת 2018, לאחר שהשתקעו בארץ, רכשו דירה וביקשו לקבל את ההנחה המשמעותית במס רכישה הניתנת לעולים חדשים לפי תקנה 12 לתקנות מיסוי מקרקעין. בקשתם, שעמדה על סך של כ-142,000 שקלים, נדחתה על ידי מנהל מיסוי מקרקעין, וכך הגיע התיק לפתחה של ועדת הערר.
בדיונים, טענו העוררים כי יש להבחין בין קבלת אזרחות "אוטומטית" ממניעים ציוניים בשנות ה-60, לבין עלייה והשתקעות בפועל, שהתרחשה מבחינתם רק בשנת 2014. לשיטתם, תכליתה של התקנה היא לסייע לעולה המגיע להשתקע בישראל, ועל כן יש לראות בכניסתם ב-2014 כמועד הקובע.
מנגד, המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין טען כי דין הערר להידחות. המדינה הדגישה כי ההטבה נועדה לעודד עולים בעת כניסתם הראשונה לישראל ולסייע להם בהתאקלמות. לטענתה, העובדה שבני הזוג הוציאו תעודות זהות עוד בשנת 2009 שומטת את הקרקע תחת טענתם כי לא היו מודעים לאזרחותם. יתרה מכך, קבלת הערר תיצור מצב בלתי שוויוני, בו העוררים יקבלו הטבה עשרות שנים לאחר עלייתם, בעוד שעולים חדשים אחרים מאבדים זכאות זו לאחר שבע שנים בלבד.
השופט דורות קיבל את עמדת המדינה במלואה ודחה את הערר. בפסק הדין נקבע כי יש לפרש את התקנות כלשונן, והן מעניקות את ההטבה ביחס לכניסה "לראשונה" לישראל. "בענייננו", כתב השופט, "העוררים עלו לישראל בשנות ה-60 של המאה הקודמת, קיבלו אזרחות ישראלית ותנאים מתאימים שעמדו בזמנו לעולים החדשים".
השופט הדגיש כי העובדה שהם בחרו לא להישאר בארץ באותה עת אינה משנה את זכותם שהייתה קיימת אז. "הבחינה שצריכה להיעשות בכגון דא, היא הבחינה של האפשרות לקבל את ההטבות ולא את ניצול ההטבות בפועל", קבע.
פסק הדין גם מאמץ את הגישה לפיה להטבה יש "רכיב סוציאלי משמעותי שנועד לסייע בידי העולים החדשים בצעדים הראשונים בארץ". השופט ציין כי העוררים אינם עונים להגדרה זו, שכן הם ניהלו קשרים נרחבים וחיים כלכליים בישראל לפחות מאז רכישת דירתם הראשונה בשנת 2004.
בסופו של דבר, הוועדה פסקה כי העוררים אינם עומדים בתנאי התקנה וחייבה אותם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 שקלים. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה ומבהיר כי הטבות המס לעולים חדשים מיועדות באופן מובהק לנקודת הזמן של תחילת חייהם בישראל, ולא ניתן "לשמור" אותן לשימוש עתידי עשרות שנים לאחר מכן.
ו"ע 7590-03-21
